שדות החיטה שממתינים בתחילת הקייץ לקציר, מזכירים לי שיר יפני עתיק. שיר הָייקוּ קצרצר וידוע ביפן, שעבורי, הוא שיעור שמסתתר בכל שיעור אייקידו שלנו.
המורה שלנו - שִׁימָמוֹטוֹ סֶנְסֶיי סיפר פעם בהתרגשות על השיר ועל שיבולי האורז. הוא תיאר, כיצד ביפן שדות האורז צומחים גבוה ובריא, עד שהשיבולים צפופות וזקופות, ובראשיהן גרגרי אורז שמחכים לקציר. אבל! אם נקצור את השדה כשהשיבולים זקופות, האורז לא יהיה טעים ולא מזין. נדרשת סבלנות, והמתנה למשך עוד זמן מה, עד שיבשילו לגמרי, ואז, כובד משקל גרגרי האורז שבשיבולים, יגרום להן לכפוף את ראשיהן, כאילו כל השדה קד קידה.
או אז, הגיע הזמן לקצור וליהנות ממלוא ערכיו וטעמו של האורז.
כך גם אנו, ככל שנתפתח ונלמד, נגלה ענווה, וככל שנתאמן, נסגל לעצמנו את ההרגל - בהתאם למצב, להכיר תודה, להתנצל, להקשיב בשקט ובכל הלב, ולהביע את הערכתו לזולת.
בְּשֵׁלוּת האדם היא כשיבולת האורז הענווה.
השיר – במסורת שירת ההָייקוּ, הוא בן שבע-עשרה הברות, והוא מחולק לשלושה חלקים בני חמש, שבע וחמש הברות. תירגמתי אותו תוך שמירה על מבנה זה.
תרגום לעברית:
כְּכָל שֶׁתַּבְשִׁיל
אֶת רֹאשָׁהּ תַּרְכִּין מַטָּה
שִׁבֹּלֶת אוֹרֵז
המקור היפני:
מִינוֹרוּ הוֹדוֹ
קוֹבֶּה אוֹ טָרֶרוּ
אִינָהוֹ קָאנָה
実るほど頭を垂れる稲穂かな
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה