פָּאלֶטָת הציור של וינסנט ואן גוך, מוצגת כאן באמסטרדם. מאחוריה, על קיר שלם, ציור מוגדל ונהדר – פורטרט עצמי, שממנו מביטות עיני הצייר. בסמוך לחור שבפאלטה, העץ קיבל גוון אחר, מהחום והזיעה של כף היד.
טביעות המכחול בולטות ונראות טריות, כאילו הפאלטה הונחה להפסקה קצרה, ועוד מעט שוב יתערבבו ויימרחו עליה צבעים. הפאלטה, היא כַּן השיגור, מחנה היציאה, המקום ממנו היד עולה, עושה באוויר את דרכה - את המרחק הנחוץ שבינה לבין בד הקנבס המתוח.
המכחול נע בין הפאלטה, חלל־הביניים והקנבס.
לפעמים, אני חושב על הפאלטה שלנו באייקידו. מהו המקום בו מתמזגים העקרונות וההשראה? הרגע הקצר שבין סיום טכניקה לבין תחילתה של טכניקה נוספת, הוא הֶרֶף־עַיִן
בו לעיתים עולות תובנות, בו מתגבשת מסקנה או לקח.
על השיפור המתמיד, הקשיים ואתגרי האמן, כתב ואן גוך לאחיו תֶיאוֹ: ״כשאנחנו עובדים על משימה קשה, ושואפים לדבר טוב, אנחנו לוחמים בקרב צודק, שפירותיו הישירים שומרים על מרחק בינינו לבין הרע. ככל שמתקדמים בחיים, הדבר נעשה יותר ויותר קשה. אך כשנלחמים בקשיים, כוחו הפנימי ביותר של הלב מתפתח.״
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה