 |
| מייסד האייקידו מרתק תלמיד |
הריתוקים שאנחנו לומדים באייקידו, יוצאים דופן בחכמתם הייחודית; חכמה שמשקפת את הפילוסופיה המעשית של האייקידו.
בעולם אמנויות הלחימה, רווחת למדי הגישה, לפיה מטרת הריתוק היא להכניע ולנצח את התוקף בעזרת כאב או חניקה. המיוחד באייקידו, הוא שריתוק אינו מיועד להכנעה או לניצחון, אלא להגעה לרגיעה, להשקטת האלימות, וליצירת איחוד והבנה הדדית.
ריתוק אייקידואי שמבוצע בצורה נכונה, לא אמור להכאיב כלל, כל עוד התוקף לא מנסה להשתחרר. כל תנועה של התוקף עשוייה להכאיב, אבל אם הוא נרגע ולא זז, לא אמור להיגרם שום כאב.
זהו המצב האידיאלי באייקידו. אבל, אבל אבל... בדרך להגשמת האידיאל, יש כמה בעיות:
הראשונה שבהן היא שלפעמים בטעות, הריתוק מכאיב. הפתרון: לבצע באיטיות ובתשומת לב מלאה לתגובת השותף שלנו לאימון.
בעיה שניה, היא שלפעמים מתאמנות ומתאמנים בטעות משתמשים בכח כשמשהו לא מסתדר. הריתוק לא מצליח, ואז משתמשים בכח מוגזם.
בעיה שלישית, היא שבן הזוג לא תמיד מבין מה רוצים ממנו, בשל חוסר נסיון, חוסר ריכוז וכו׳. במקרה כזה, הריתוק מפתיע ומכאיב מאוד.
ווידוי מתבקש: גם אני לעיתים מכאיב בטעות ונשלט בידי הדחף להצליח. דיאלוג ותקשורת, כנות ורגישות, יסייעו לנו להפחית את המקרים הללו. וגם חשוב שנזכור, שגם אם נרצה בכך מאוד, לצערנו, אי אפשר לחלוטין להימנע מכאבים ומפציעה באימוני אמנות לחימה. חלק מתהליך ההתחזקות שלנו, הוא בין השאר בזכות התמודדות עם כאב ופציעות.
השאיפה היא ללמוד את חכמת האי שימוש בכח ואת גישת הריתוקים שיעילותם אינה כרוכה בכאבים מיותרים.
תבונת האחיזה והשחרור: רובד נוסף בלימוד שלנו, הוא הבנת הריתוקים של האייקידו כמטאפורה להתמודדות שלנו עם מצבים שונים בחיי היום־יום. מה אפשר ללמוד מהריתוקים של האייקידו, על האופן בו אנו אוחזים ברעיונות, בחפצים, ביחסים עם הסובב, בתארים ומעמד... לי אישית, מרתק במיוחד הקשר שבין לימוד הטכניקות והעקרונות התנועתיים, לבין ההתמודדות שלנו עם המציאות היום־יומית.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה