פרחי השקט

ביפנית נהוג לומר: מילים שלא נאמרות הן פרחים.
言わぬが花

המזגנים שקיררו את הדוג׳ו שלנו בקיץ ובימי הסתיו החמימים, כבויים סוף־סוף. השיעור שקט, ואפשר להסביר בשקט ולשים לב לקולות ולצלילים בזמן התירגול. אתמול התאמנו על מפגש שקט של הידיים ועל הדרך האייקידואית הרכה להתמודד מול כח. ממש האזנו להבדל בין צליל הידיים המתנגשות לבין היד שמחליקה ברכּוּת אל מול מכשול קשה. צליל חשוב נוסף הוא איוושת החלקת כף הרגל על מזרני הטטאמי. הצעדים באייקידו נעשים תוך החלקה וצעידה רכה.

תלמידים חדשים מקבלים הדרכה מילולית, אך לאחר חודשים ספורים, התירגול הופך להיות שקט לגמרי. אם בכל זאת חייבים לומר משהו בזמן השיעור, נהוג שרק בן הזוג יוכל לשמוע מה אמרו לו. ההרגל הזה ממשיך גם לזמן ההפסקה. בדוג׳ו נהוג לדבר בשקט כדי שנוכל להתרכז בלימוד ולא להפוך את מרחב האייקידו שלנו למקום רועש.

מהר מאוד, כדאי להפסיק לתמלל את האייקידו, ולפתח קשב תנועתי שמאפשר ללגוף ללמוד, לטעות, לתהות ולגלות. לכן אני מעודד את המתאמנים הוותיקים אצלנו להבין את משמעות הפתגם ״המילים שלא נאמרות הן פרחים״.

השקט בדוג׳ו מאפשר גם לשים לב להרגלים שלנו. למשל, יש מתאמנים שנוהגים להניח את הסנדלים או הנעליים שלהם בשקט על הארץ, ויש שמשליכים אותם מגבוה בהשמיעם קול חבטה מהדהד. אנחנו לומדים להתארגן לקראת השיעור בשקט, בזריזות, בנקיון ובסדר.

הדוג׳ו הוא מקום שקט. הטלפונים הניידים מכובים, השיח חרישי, התנועות האייקידואיות מתמזגות בהרמוניה, ואצלנו במיוחד, מנסים שגם הנפילות והגילגולים יהיו שקטים ככל האפשר.

בלב ליבו של השקט, מתגלים דברים נפלאים.

חוֹשֵׂ֣ךְ אֲ֭מָרָיו יוֹדֵ֣עַ דָּ֑עַת
 יְקַר־ר֗֝וּחַ אִ֣ישׁ תְּבוּנָֽה     משלי יז כז

פרחים בציור של גוסטב קלימט