קַאן-נִין - חכמת עץ הערבה

בסיומו של יום אימונים, אנחנו בכוחות משותפים עורמים את כל מזרני הטַטָאמִי בפינת הדוֹג׳וֹ (אולם האימונים). לפני מספר שבועות, אחת התלמידות נשאה מזרן אל מרגלות הערמה והניחה אותו שם. היא אמרה לי שהיא חלשה מדי מכדי שתניף אותו אל ראש הערמה, וביקשה משאר המתאמנים שיעשו זאת עבורה.

הצעתי לה לנסות ולהעלות מזרן אחד. אולי לא תצליחי, אבל די בכך שתנסי. בשיעור הבא אולי שוב לא תצליחי אבל לבסוף בוודאי תתחזקי ואז תוכלי בכל שיעור להרים יותר ויותר מזרנים.

קראתי שביפן, ואולי גם בארצות נוספות, הולך ומתפתח תחום חדש באדריכלות ובעיצוב פנים של דירות של קשישים. בעבר היה נהוג להקל על קשישים, ולעצב את הבית כך שהחיים שלהם בבית יהיו ככל האפשר נטולי מאמץ. כיום, הגישה של הדור החדש של המעצבים היא לאתגר את הקשישים בבית שלהם, כך ששבמקום להתנוון, הם יחזקו את הגוף ויפעילו אותו באופן בריא. המדפים קצת גבוהים מדי, הברז קצת רחוק מדי, ידיות מסויימות דורשות מאמץ פיזי, מדרגה גבוהה מהרגיל ועוד רעיונות שונים אשר מאלצים את הדייר לעלות על קצות אצבעותיו, למתוח את גופו, לחזק את שריריו ולהפעילם.

הרעיון לסגנון זה של עיצוב פנים נובע מניתוח מקרים רבים בהם קשישים אשר נפצעו ונאלצו להכנס למשטר של שיקום ופזיותרפיה, מצאו את עצמם בסיומו של התהליך, במצב גופני טוב בהרבה מאשר לפני הפציעה, ועם מודעות גבוהה באופן משמעותי לבריאות הגוף והנפש.

הנטייה שלנו לוותר לעצמינו לנוכח קשיים או אתגרים, לעיתים מצילה אותנו מקריסה או מכשלון, אך לדעתי, לעיתים קרובות יותר היא גורמת לנו להחמצת הזדמנות להתפתחות משמעותית ולעבודה פנימית בעלת משמעות עצומה.

אני מנסה לפעמים, תוך התיעצות עם תלמידים, לבדוק ביחד את האפשרות להערים עליהם קשיים ולעודד אותם לקחת על עצמם אתגר מסויים למרות חששות וקשיים לגיטימיים ביותר.

האימון באייקידו מלמד אותנו שלא לתת לקשיים שכאלו לערער את המרכז החזק - את הרוח, את הנפש. האידיאל אליו אנו חותרים, הוא טיפוח קשב, רגישות ויכולת תגובה, ביחד עם רכות אשר איננה פוגעת ביציבות שלנו ובמרכז האיתן. 

הציור שאני אוהב במיוחד, מבטא בצורה יוצאת מהכלל את הרעיון הזה. סגנון ציור זה נקרא ביפנית "הָייגָה" שילוב של שיר הָייקוּ וציור ("גָה" ביפנית).

לצד עץ ערבה סחוף רוח, צייר מורה הזן המפורסם סֶנגָאִי (1750-1837) באותיות גדולות, את את הקנג׳י: 堪忍 - קַאן-נִין, אשר משמעותו היא להחזיק מעמד בסבלנות. ניתן לפרשו גם כיכולת לסלוח - חמלה. הרי לעיתים, כדי לסלוח למישהו, עלינו להתגמש כענפי עץ הערבה בסערה. אך התגמשות שכזו, היכולת להתכופף כדי לסלוח, איננה בהכרך פוגעת בנו. אנו יכולים לוותר לעיתים על האגו שלנו ולגלות לאחר מכן שלא רק שלא נחלשנו, אלא שבסופו של התהליך מצאנו שאנחנו חזקים יותר ושעשינו צעד משמעותי קדימה.

המושג קַאן-נִין, מקבל כאן דמות עץ ערבה שענפיו מסתחררים בסערה עזה, אך בזכות גמישותם, אין הם נשברים והרוח אינה מצליחה לפגוע בעץ. המשמעות של האַייקִידוֹ על היבטיו הפילוסופיים, הפסיכולוגיים והגופניים, באה לידי ביטוי בציור זה בצורה יפה ומוחשית.

שיר הַייקוּ קצר חותם את היצירה של סנגאי, ורשום כאילו הרוח סוחפת אותו ביחד עם ענפי העץ:

סערה עזה שאין אנו אוהבים, אך עץ הערבה...

מייסד האייקידו אוֹ-סֶנסֶיי אף הוא באחד משיריו התייחס אל עץ הערבה:

"הטכניקות שלנו עושות שימוש בארבע מעלות אשר משקפות את טבעו של עולמנו. בהתאם למצב יש להיות: קשה כיהלום, גמיש כעץ הערבה, חָלָק תנועה כמו מים, או ריק כמו חלל (רִיק)."

מייסד האייקידו
מוֹרִיהֶיי אוּאֶשִיבָּה או-סנסאי 1883-1969

ולגבי קשיים הוא הוסיף:

"היה אסיר תודה אפילו על קשיים, כשלונות ואנשים מרושעים. ההתמודדות עם מכשולים כאלו היא חלק חיוני באימון באמנות השלום." תירגם את השיר - עידו בלום.

שיהיה לכולנו יום נפלא,
זאב.