בן הדרקון
מאת זאב ארליך ©2017
לפני שנים, כשסבא וסבתא שלנו עוד היו קטנים, גר ילד די מיוחד בעמק הציפורים שבין ההרים הגבוהים שבצפון יפן. הבית בו משפחתו הגדולה התגוררה, שכן ליד שדה אורז גדול, ובמבואה של ביתם תמיד היו מסודרים פרחים יפים שאימו ואביו נהגו לבחור באהבה.
הילד הפליא בציוריו בכל מקום בו יכול היה לצייר. על כל נייר ומפית, בעזרת מקל בבוץ ובשלג, ולפעמים אפילו בתנועות יד שציירו באויר את נפלאות דמיונו. כל שביקש תמיד מהוריו היה להיעשות לצייר וללמוד אצל טובי הציירים של תקופתו. השנים חלפו, והילד המצייר נעשה לנער שצייר אף יותר, וכשחגג בהתרגשות רבה את יום הגֶנְפּוּקוּ שדומה לחגיגת בר המצוה הנהוגה אצלנו, הוא ביקש מהוריו שירשו לו לעבור לללמוד ולהתגורר אצל צייר דגול ולהיות לו לשוליה. הוריו רתמו את הסוס הקטן שלהם לעגלה, ורכבו עם בנם במשך חמישה שבועות עד שהגיעו אל ביתו של צייר ידוע. לאחר שנוכח הצייר ברצינותו ובכשרונו של הנער, הזמינו להתגורר עימו בתנאי שיסייע במלאכות הבית ובמילוי מלא של הנחיותיו.
השכם בבוקר, מצא הנער את הצייר יושב על רצפת הטָטָאמִי, כשלפניו ניירות ווָאשִׁי והוא משפשף את מקלון הדיו שלו על קערת בזלת כדי להפיק ממנו דיו. מכחוליו היו מסודרים מולו, ודמותו קרנה כבוד, ענווה וריכוז. התיישב הילד לידו ושאל האם יוכל לצייר. כן, ענה לו הצייר, אבל אין לך נייר ווָאשִׁי. כדי שיהיה לך נייר, עליך ללמוד לייצר אותו בעצמך. כך, במשך מספר שבועות, לימד הצייר את הנער כיצד לייצר ווָאשִי; אילו ענפים על שפת הנחל עליו לגזום, כיצד לבשל את סיבי העץ הלבנים, את מלאכת סינון המים הדביקים וייבוש השיכבה שנותרה על המסננת השטוחה בשמש, עד שאפשר היה להפריד בעדינות את דפי הנייר העדינים מהמגשים שהתיבשו.
לאחר מכן שלח הצייר את הנער אל בעל מלאכה קשה יום שייצר מקלוני דיו שנקראים סוּמִי. מקלוני סוּמִי שימשו הציירים באותה תקופה ומשמשים אותם עד היום. ייצור סוּמִי לא הביא פרנסה רבה למשפחה, אך היה זה מקצוע שעבר במשך דורות רבים מאב לבן ולמרות הקשיים, המסורת המשפחתית נשמרה. הנער למד לבחור עץ וחומרי גלם ששימשו אותו במלאכת הייצור המפרכת של מקלוני הסוּמִי.
מששב הנער אל ביתו של הצייר, הוא שוב נשלח למספר חודשים, והפעם אל זוג ישישים שיצרו מכחולי פוּדֶה. הוא חש צער לגלות שהמכחולים יוצרו משיער פרווה של בעלי חיים שונים ולמד שאין לבזבז ולו גם שערה אחת. ענפי במבוק מתאימים נבחרו בקפידה, והמלאכה העדינה לימדה אותו את משמעותו האמיתית של הביטוי "כחוט השערה". הוא למד להכיר תודה לאלי חורשת הבמבוק ממנה ניטלו ענפים למכחולים, והוא נהג ללוות את בעל המלאכה אל המקדש בו הניחו מנחה לנשמת החיות שנאלצו לתרום מפרוותן לשערות מכחול הפוּדֶה.
שב הנער אל בית הצייר. חלפה לה שנה שלמה, והוא עדיין לא הורשה לצייר אפילו קו בודד, אך למד להוקיר ולכבד את כל הכלים והחומרים שיצר. הוא למד להתיחס אליהם בחרדת קודש.
בוקר אחד, בעודו מטפל בהנאה וברוגע בגן היפה של הצייר, נקרא הנער אל חדר העבודה. הצייר ישב על הארץ. חודשים ארוכים חלפו מאז הורשה בפעם הקודמת להכנס אל הסדנה, והפעם הבחין בפרטים אליהם לא שם לב בעבר. הוא התרשם עמוקות מאופיו הנזירי של החדר הקט, שהרהיט היחיד בו היה קופסת עץ שניצבה לה בפינה, והכילה, כך סבור היה, את כלי הציור. קירות העץ היו עירומים ורק בפינה היתה גומחה קטנה בה היה תלוי ציור פשוט אך יפה. מתחת לציור ניצב היה כלי חרס עדין ובו פרח ושלושה ענפים צעירים שהיו מסודרים בחן נוגע ללב.
חמישה גליונות נייר ווָאשִׁי הונחו לפני הצייר על רצפת הטָטָאמִי, והוא ישב שם ועיניו היו ספק פקוחות ספק עצומות. פיו היה לחריץ דק, ונשימתו, אף שהיתה עמוקה, לא ניכרה בגופו. כך הוא ישב ללא תחושת זמן, עד שפקח את עיניו ונטל את מכחולו. בשילוב המושלם ביותר של עדינות ונחישות, ובתוך שניות ספורות, צייר חמישה ציורים: סחלב, במבוק (חִיזְרָן), שזיף יפני, חרצית ואורן.
במשך שנה שלמה למד הנער לצייר במבוק. הוא למד לציירו על כל מיניו המוכרים; עלי וענפי במבוק ברוח, בשלג ובגשם, בעוביים שונים, בזויות שונות ועוד ועוד. "עליך לאהוב את הבמבוק בכל ליבך. עליך להיעשות לבמבוק עצמו..." כך אמר לו הצייר. שעות רבות בילה הנער בהתבוננות בחורשות הבמבוק שהקיפו את בקתתו של הצייר. עשרות אלפי עלים וענפים הוא צייר, ומשעברה שנה, הניח לפניו הצייר את ציור האורן. "עכשיו אהוב את האורן" הוא אמר לו.
כך, ציור אחר ציור, חלפו להן חמש שנים. הנער שהפך לבחור צעיר, שקד אך ורק על ציור חמשת בני משפחת הצומח.
כעת, אמר לו הצייר, בזכות חמישה אוצרות אלה, למדת את כל עקרונות הציור. כל דבר שתרצה לצייר אי פעם נמצא כבר בתנועות המכחול ששימשו אותך בציור חמשת הנושאים. משיכות מכחול אלה הפכו לחלק מגופך וליבך. צא לדרכך. אינך זקוק לי עוד, ואם תישאר בצילי, הדבר רק יפגע ויגביל את כשרונך ואת התפתחותך.
כמתנת פרידה, העניק הצייר לתלמידו חותמת יפהפיה שנשאה את שם האמן "בן הדרקון". מעתה והלאה אנא חתום בחותמת זו על כל ציור שתצייר. אך זכור, לעולם אל תדרוש כסף עבור ציור שלך. לעולם אל תחשוב על תמורה בזמן שאתה מצייר. אם יציעו לך תשלום, קבלו בהכרת תודה ותרום חלק. אם לא ינתן לך תשלום, הגש את הציור בהכרת תודה עמוקה אף יותר. זו תמצית לב ליבה של אמנותי.
שמו של הצייר הצעיר הלך לפניו והוא נעשה אהוב על ידי אנשי יפן. יצירותיו נגעו לליבם. ציוריו התנוססו במקדשים גדולים ואף בביתם של עשירי יפן ועניה כאחד. שמו נודע אף במדינות שכנות והגיע אף אל אצילי ומלכי אירופה.
משחלפו שנים רבות והזיקנה ניכרה באצבעות ובפני האמן, הוא החל לתהות וביקש להבין מדוע בחר עבורו מורו את השם "בן הדרקון". כדי לנסות להבין זאת, הוא אסף כל מידע שעלה בידו להשיג אודות דרקונים. הוא למד לצייר דרקונים והקדיש יותר ויותר זמן להכירות עם היצור האגדתי. ציורי דרקונים עיטרו את ביתו וכמעט כל שיחה איתו נתגלגלה במוקדם או במאוחר אל הנושא שסיקרן אותו - דרקונים. כך במשך שנים רבות הוא הלך ושקע בעולם הדרקונים וחלומו הגדול ביותר היה להצליח לצייר דרקון אמיתי.
משקרב הזקן אל סוף ימיו הגיעה השמועה אודותיו אל מלך הדרקונים. משהשתכנע שמדובר בצדיק מופלא ואמן שהקדיש את חייו אל לב ליבה של משמעות האמנות, הוא החליט לשמחו ולהעניק לו מפגש פנים אל פנים. "לאחר שיראה את דמותי הוא יוכל להגשים את חלומו ויצליח לצייר דרקון אמיתי".
בלילה סוער הוא הגיח בעיצומו של ברק והופיע במלוא הדרו אל מול הצייר הזקן בדיוק כאשר ישב לו מול החלון והתבונן נפעם בסערה הגדולה. לאור סינוור הברק, לנגד עיניו התגלה ראשו העצום של מלך הדרקונים. "בן הדרקון" פער את עיניו בתדהמה. נשימתו נעתקה מפיו וליבו נדם.
הסיפור הוא בדיית ליבי, ורק הסיום עם הדרקון הוא גירסה של סיפור עם יפני.
מקווה שנהנית,
מאת זאב ארליך ©2017
לפני שנים, כשסבא וסבתא שלנו עוד היו קטנים, גר ילד די מיוחד בעמק הציפורים שבין ההרים הגבוהים שבצפון יפן. הבית בו משפחתו הגדולה התגוררה, שכן ליד שדה אורז גדול, ובמבואה של ביתם תמיד היו מסודרים פרחים יפים שאימו ואביו נהגו לבחור באהבה.
הילד הפליא בציוריו בכל מקום בו יכול היה לצייר. על כל נייר ומפית, בעזרת מקל בבוץ ובשלג, ולפעמים אפילו בתנועות יד שציירו באויר את נפלאות דמיונו. כל שביקש תמיד מהוריו היה להיעשות לצייר וללמוד אצל טובי הציירים של תקופתו. השנים חלפו, והילד המצייר נעשה לנער שצייר אף יותר, וכשחגג בהתרגשות רבה את יום הגֶנְפּוּקוּ שדומה לחגיגת בר המצוה הנהוגה אצלנו, הוא ביקש מהוריו שירשו לו לעבור לללמוד ולהתגורר אצל צייר דגול ולהיות לו לשוליה. הוריו רתמו את הסוס הקטן שלהם לעגלה, ורכבו עם בנם במשך חמישה שבועות עד שהגיעו אל ביתו של צייר ידוע. לאחר שנוכח הצייר ברצינותו ובכשרונו של הנער, הזמינו להתגורר עימו בתנאי שיסייע במלאכות הבית ובמילוי מלא של הנחיותיו.
השכם בבוקר, מצא הנער את הצייר יושב על רצפת הטָטָאמִי, כשלפניו ניירות ווָאשִׁי והוא משפשף את מקלון הדיו שלו על קערת בזלת כדי להפיק ממנו דיו. מכחוליו היו מסודרים מולו, ודמותו קרנה כבוד, ענווה וריכוז. התיישב הילד לידו ושאל האם יוכל לצייר. כן, ענה לו הצייר, אבל אין לך נייר ווָאשִׁי. כדי שיהיה לך נייר, עליך ללמוד לייצר אותו בעצמך. כך, במשך מספר שבועות, לימד הצייר את הנער כיצד לייצר ווָאשִי; אילו ענפים על שפת הנחל עליו לגזום, כיצד לבשל את סיבי העץ הלבנים, את מלאכת סינון המים הדביקים וייבוש השיכבה שנותרה על המסננת השטוחה בשמש, עד שאפשר היה להפריד בעדינות את דפי הנייר העדינים מהמגשים שהתיבשו.
לאחר מכן שלח הצייר את הנער אל בעל מלאכה קשה יום שייצר מקלוני דיו שנקראים סוּמִי. מקלוני סוּמִי שימשו הציירים באותה תקופה ומשמשים אותם עד היום. ייצור סוּמִי לא הביא פרנסה רבה למשפחה, אך היה זה מקצוע שעבר במשך דורות רבים מאב לבן ולמרות הקשיים, המסורת המשפחתית נשמרה. הנער למד לבחור עץ וחומרי גלם ששימשו אותו במלאכת הייצור המפרכת של מקלוני הסוּמִי.
מששב הנער אל ביתו של הצייר, הוא שוב נשלח למספר חודשים, והפעם אל זוג ישישים שיצרו מכחולי פוּדֶה. הוא חש צער לגלות שהמכחולים יוצרו משיער פרווה של בעלי חיים שונים ולמד שאין לבזבז ולו גם שערה אחת. ענפי במבוק מתאימים נבחרו בקפידה, והמלאכה העדינה לימדה אותו את משמעותו האמיתית של הביטוי "כחוט השערה". הוא למד להכיר תודה לאלי חורשת הבמבוק ממנה ניטלו ענפים למכחולים, והוא נהג ללוות את בעל המלאכה אל המקדש בו הניחו מנחה לנשמת החיות שנאלצו לתרום מפרוותן לשערות מכחול הפוּדֶה.
שב הנער אל בית הצייר. חלפה לה שנה שלמה, והוא עדיין לא הורשה לצייר אפילו קו בודד, אך למד להוקיר ולכבד את כל הכלים והחומרים שיצר. הוא למד להתיחס אליהם בחרדת קודש.
בוקר אחד, בעודו מטפל בהנאה וברוגע בגן היפה של הצייר, נקרא הנער אל חדר העבודה. הצייר ישב על הארץ. חודשים ארוכים חלפו מאז הורשה בפעם הקודמת להכנס אל הסדנה, והפעם הבחין בפרטים אליהם לא שם לב בעבר. הוא התרשם עמוקות מאופיו הנזירי של החדר הקט, שהרהיט היחיד בו היה קופסת עץ שניצבה לה בפינה, והכילה, כך סבור היה, את כלי הציור. קירות העץ היו עירומים ורק בפינה היתה גומחה קטנה בה היה תלוי ציור פשוט אך יפה. מתחת לציור ניצב היה כלי חרס עדין ובו פרח ושלושה ענפים צעירים שהיו מסודרים בחן נוגע ללב.
חמישה גליונות נייר ווָאשִׁי הונחו לפני הצייר על רצפת הטָטָאמִי, והוא ישב שם ועיניו היו ספק פקוחות ספק עצומות. פיו היה לחריץ דק, ונשימתו, אף שהיתה עמוקה, לא ניכרה בגופו. כך הוא ישב ללא תחושת זמן, עד שפקח את עיניו ונטל את מכחולו. בשילוב המושלם ביותר של עדינות ונחישות, ובתוך שניות ספורות, צייר חמישה ציורים: סחלב, במבוק (חִיזְרָן), שזיף יפני, חרצית ואורן.
במשך שנה שלמה למד הנער לצייר במבוק. הוא למד לציירו על כל מיניו המוכרים; עלי וענפי במבוק ברוח, בשלג ובגשם, בעוביים שונים, בזויות שונות ועוד ועוד. "עליך לאהוב את הבמבוק בכל ליבך. עליך להיעשות לבמבוק עצמו..." כך אמר לו הצייר. שעות רבות בילה הנער בהתבוננות בחורשות הבמבוק שהקיפו את בקתתו של הצייר. עשרות אלפי עלים וענפים הוא צייר, ומשעברה שנה, הניח לפניו הצייר את ציור האורן. "עכשיו אהוב את האורן" הוא אמר לו.
כך, ציור אחר ציור, חלפו להן חמש שנים. הנער שהפך לבחור צעיר, שקד אך ורק על ציור חמשת בני משפחת הצומח.
כעת, אמר לו הצייר, בזכות חמישה אוצרות אלה, למדת את כל עקרונות הציור. כל דבר שתרצה לצייר אי פעם נמצא כבר בתנועות המכחול ששימשו אותך בציור חמשת הנושאים. משיכות מכחול אלה הפכו לחלק מגופך וליבך. צא לדרכך. אינך זקוק לי עוד, ואם תישאר בצילי, הדבר רק יפגע ויגביל את כשרונך ואת התפתחותך.
כמתנת פרידה, העניק הצייר לתלמידו חותמת יפהפיה שנשאה את שם האמן "בן הדרקון". מעתה והלאה אנא חתום בחותמת זו על כל ציור שתצייר. אך זכור, לעולם אל תדרוש כסף עבור ציור שלך. לעולם אל תחשוב על תמורה בזמן שאתה מצייר. אם יציעו לך תשלום, קבלו בהכרת תודה ותרום חלק. אם לא ינתן לך תשלום, הגש את הציור בהכרת תודה עמוקה אף יותר. זו תמצית לב ליבה של אמנותי.
שמו של הצייר הצעיר הלך לפניו והוא נעשה אהוב על ידי אנשי יפן. יצירותיו נגעו לליבם. ציוריו התנוססו במקדשים גדולים ואף בביתם של עשירי יפן ועניה כאחד. שמו נודע אף במדינות שכנות והגיע אף אל אצילי ומלכי אירופה.
משחלפו שנים רבות והזיקנה ניכרה באצבעות ובפני האמן, הוא החל לתהות וביקש להבין מדוע בחר עבורו מורו את השם "בן הדרקון". כדי לנסות להבין זאת, הוא אסף כל מידע שעלה בידו להשיג אודות דרקונים. הוא למד לצייר דרקונים והקדיש יותר ויותר זמן להכירות עם היצור האגדתי. ציורי דרקונים עיטרו את ביתו וכמעט כל שיחה איתו נתגלגלה במוקדם או במאוחר אל הנושא שסיקרן אותו - דרקונים. כך במשך שנים רבות הוא הלך ושקע בעולם הדרקונים וחלומו הגדול ביותר היה להצליח לצייר דרקון אמיתי.
משקרב הזקן אל סוף ימיו הגיעה השמועה אודותיו אל מלך הדרקונים. משהשתכנע שמדובר בצדיק מופלא ואמן שהקדיש את חייו אל לב ליבה של משמעות האמנות, הוא החליט לשמחו ולהעניק לו מפגש פנים אל פנים. "לאחר שיראה את דמותי הוא יוכל להגשים את חלומו ויצליח לצייר דרקון אמיתי".
בלילה סוער הוא הגיח בעיצומו של ברק והופיע במלוא הדרו אל מול הצייר הזקן בדיוק כאשר ישב לו מול החלון והתבונן נפעם בסערה הגדולה. לאור סינוור הברק, לנגד עיניו התגלה ראשו העצום של מלך הדרקונים. "בן הדרקון" פער את עיניו בתדהמה. נשימתו נעתקה מפיו וליבו נדם.
הסיפור הוא בדיית ליבי, ורק הסיום עם הדרקון הוא גירסה של סיפור עם יפני.
מקווה שנהנית,
זאב
יפה, מרגש, יש לך נפש יפנית. אני לא מחדשת לך. תודה
השבמחקנהנתי מאוד מאוד, זאב.
השבמחק