שתי קערות שבורות

לפני כעשר שנים, נאלצתי להיפרד ממורה אהוב שליווה אותי למשך ארבע-עשרה שנים, החל משיעור האייקידו הראשון בחיי. היה לו אייקידו מופלא, וכזו היתה גם אמנות החרב שלו. כשצפיתי בו מתאמן או מדגים, שרתה עלי תחושה אוטופית. כך גם כשהוא דיבר נינוחה ונתן הסברים מאירי לב.

במשך שבע שנות מגורי בקְיוֹטוֹ, הוא העניק לי כל שרק עלה בידו. ממש את כל ליבו. והוא אמר לי: ״אני אלמד אותך הכל״. חזרתי לישראל, ולבקשתו התחלתי ללמד כאן אייקידו וחרב.

לאחר מכן, בביקורים השנתיים שלי בקיוטו, נהנתי ללמוד ממנו כל פעם למשך כחודש, ולהמשיך לסעוד את ליבי מפירות חכמתו וההשראה שהוא העניק. בחלק מהנסיעות, השתתפו גם תלמידים שלי מישראל, ובלב של כולם, כבר מהרגעים הראשונים של המפגש הראשון עימו, גאתה תחושת אהבה והערכה כלפיו.

קוֹיָאמָה סנסיי מלמד את טימור בעת ביקורנו אצלו בקיוטו

לאחר ארבע-עשרה שנים טובות, הגיעה תקופה לא ברורה. יחסו אלי השתנה ללא כל הסבר הגיוני או מובן, והוא חדל לראות בי תלמידו. לא יכלתי להגיע יותר אל הדוג׳ו שלו, ובמשך שלוש שנים קיוויתי שהוא יקבל אותי בחזרה, אך הוא נותר שקט, סגור ומסוגר, והבנתי שעלי לחפש מורה חדש. מפגש של מספר מאורעות טובים ומזל גדול, הביאו לכך שהתגלגלנו היישר אל ידיו של שִׁימָמוֹטוֹ סֶנְסֶיי. אדם נדיר באיכותו ובחכמתו, ראש מקדש זן, ומורה לאייקידו שאת שנות האימונים הראשונות שלו, עשה בין השאר אצל מייסד האייקידו בכבודו ובעצמו. תלמידים מהדוֹג׳וֹ שלי התארחו אצלו בשיעור, ובסיומו, הזמין אותם לביתו הצמוד אל הדוג׳ו שלו. לאחר מספר כוסות בירה, השיחה קלחה, ואולגה שסיפרה לו שאנחנו חוגגים בקרוב עשור ראשון לדוג׳ו ואין מורה מכובד שיגיע, בטעות הזמינה אותו אלינו. דקות ספורות לאחר מכן, הוא הצהיר שכך יהיה.

המורים הבכירים מכירים זה את זה, וחששתי שיתעוררו בעיות, ולכן, מספר חודשים לפני ביקורו בישראל, כשיצאתי לנסיעת אימונים ביפן, ביקשתי ממנו להיפגש. ישבנו במקדש שלו, מִיהוֹ (אשתי), אני, שיממוטו סנסיי ואשתו, ותכננו את הביקור שלו בישראל. כבדרך אגב, סיפרתי לו גם אודות המורה שסגר את שערי ליבו ואת שערי הדוג׳ו שלו בפני, וככל שהסיפור נמשך, שיממוטו סנסיי נעשה פחות ופחות רגוע. אפשר היה לראות כיצד בעיני רוחו עוברים תסריטים שונים ובעיות שעלולות להתעורר כתוצאה מביקור בדוג׳ו שמסונף אל מורה יפני בכיר אחר שלא ברור טיב הבעיות שהתעוררו בינו לבין תלמידו הישראלי. אפשר היה ממש לראות כיצד הוא מחפש בתוככי ליבו מוצא מהתסבוכת הזו, וכיצד הוא מתחרט על ההבטחה שלו להגיע אלינו.

הערב ירד והגיע הזמן לחזור. לפני שיצאנו, עברנו לרגע מחדר האורחים אל המטבח, ומִיהוֹ ואשתו של המורה הלכו לראות דבר מה ביחד, בעוד ששיממוטו סנסיי ואני ישבנו זה מול זה בדממה כבדה, ממתינים לשובן ולסיום המפגש. חשבתי בליבי - זו ההזדמנות האחת והיחידה שלי. אני חייב לנסות.
היבטתי בו וביקשתי את רשותו לספר לו דבר מה.

סיפרתי לו אודות תכנית טלויזיה שצפיתי בה, ובה תועד אחד מאמני הקרמיקה הגדולים של יפן. תכנית התעודה ליוותה אותו ואת עבודתו בחומר וכן את תהליך יצירת הכלים יקרי הערך שלו. הוא חי בלב ההרים, מקדיש את חייו לאמנותו כבר למעלה משבעים שנה. התנור אליו הוא מכניס את העבודות, בנוי כמערה עמוקה למורד ההר, מערת תנור שאורכה עשרות מטרים, ותחתיה בוערות כמויות גדולות של עץ. בסיומו של תהליך רב שעות, הוא נכנס אל התנור, ומוציא ממנו זו אחר זו את עבודותיו. על צלע ההר, הוא עומד ומרים כל כלי אל מול עיניו, בוחן אותו מכל כיוון אפשרי, ואת הכלים הפגומים או את אלה שהוא אינו מרוצה מהם, הוא משליך ומרסק על האדמה.

זכור לי עד היום מבע עיניו של שיממוטו סנסיי כשהקשיב בשקט ואמרתי לו: ״אני מרגיש כמו כלי כזה, שהמורה שלי מצא בו פגם והשליך על האדמה. אך תלמיד לדעתי הוא לא כלי חרס. גם אם אני לא מושלם, וגם אם לדעת המורה טעיתי, במאמצים רבים מצד התלמיד וגם מצד המורה, אפשר לתקן את הפגום.״

באותו רגע, מיהו ואשתו נכנסו אל המטבח. חשבתי שניפרד ונחזור הביתה, אך עיניו של שיממוטו סנסיי בהקו והביטו בי והוא אמר לאשתו ״תתקשרי בבקשה ותזמיני לכאן מגש סושי״. האוירה בבת אחת השתנתה, והערב הפך להיות שמח ונעים. שיממוטו סנסיי תיכנן איתנו בהתרגשות את ביקורו הראשון אצלנו, וסיפור אהבה מקסים החל. אהבה שרק הולכת ומתעצמת. בעוד כשבועיים, שיממוטו סנסיי חוגג שמונים, ומסתבר ששנינו חולקים את אותו יום הולדת. בהפרש של ״כמה״ שנים. מאז אותה פגישה, הוא הגיע אלינו כבר שבע פעמים, לימד בדוג׳ו שלנו והעניק לנו שיעורים בלתי נשכחים. בקייץ הבא הוא מקווה להגיע לכאן שוב.

קִינְצוּגִי
כיצד אם כן מתקנים כלי חרס. ביפן קיימת אמנות עתיקה שמקורה במאה ה-15. השׁוֹגוּן אָשִׁיקָאגָה יוֹשִׁימָאסָה ביקש לתקן ספל תה סיני יקר ערך שנשבר. הספל נשלח בתחילה לסין, אך כשהוחזר ליפן, הוא התאכזב לגלות שהחתיכות השבורות חוברו והודקו בצורה מכוערת על ידי חוטי ברזל. הוא ביקש מבעלי מלאכה ביפן לחפש דרך אחרת לתיקון כלי חרס שבורים, והטכניקה שפותחה שם הפכה לאמנות של ממש. היפנים מצאו, שבעזרת לָק שעשוי משרף עצים (אוּרוּשִׁי) אפשר להדביק את השברים ואף למלא את מקומה של פיסת חרס קטנה שחסרה. לשכבות העליונות של הלק מוסיפים אבקת זהב טהור. היפנים כל כך התלהבו מהתוצאה, עד שהיו ששברו בכוונה כלים רק כדי להעלות את ערכם האמנותי ולהשביח את יופיים. אמנות זו של תיקון באמצעות לָק וזהב נקראת קִינְצוּגִי

עבודת קִינְצוּגִי של מיהו. לצד עיסוקה כאמנית קרמיקה, מיהו לומדת בשנים האחרונות גם את אמנות הקינצוגי. 

כך, במקום שנאבד כלי בשל שבר או סדק, אפשר למצוא דרך לתקן אותו ואף להעלות את ערכו.

האין זה נכון גם לגבינו? שיממוטו סנסיי וגדולתו, לימדו אותי שאדם שכשל, או שאיבד את היקר לו, ומי שדרכו לא צלחה, יכול גם יכול לאסוף את עצמו ולהיבנות מחדש. נדרשים לכך מאמציו ועזרה ותמיכה מצד סובביו.

כשלונות יכולים להפוך לאוצרות. 

כמה חשוב שנהיה מודעים לכך, ויעלה בידנו לעזור לחברים ולסובבים. בכלי חרס, שרף מדביק, בעוד שהזהב מבטיח שיהיה בריא לגוף ונעים לעין להשתמש שוב בספל.

בחיים, השרף שמחבר הוא האמון והעזרה שלנו.
הזהב שמעניק יופי ובטחון, הוא אהבה.

שנה טובה.

עבודת קִינְצוּגִי של הקרמיקאית מיהו