החיים כמסע, בשאיפה שלא יהיו למשא, מזמנים לנו מפעם לפעם עמל ומנוחה, התרגשות ושעמום, קשיים ושמחות ועוד ועוד. כל אלו משפיעים בין השאר גם על האימונים שלנו. על היכולת להגיע בזמן, שזה אומר הרבה לפני הזמן, ועל היכולת להישאר עד סיום השיעור, שזה אומר הרבה אחרי שהשיעור מסתיים.
קיים אידאל נחשק, לפיו המורה והתמידים מגיעים כולם אל הדוג'ו לפחות חצי שעה לפני השיעור, שמתחיל כאשר הדוג'ו בוהק מנקיון והתלמידים בוהקים מאגלי זעה של אימון שלפני האימון. האידיאל ממשיך אל אימון מעולה שמסתיים בתירגול חופשי נוסף לאחר סיום השיעור, ואירגון הדוג'ו ונקיונו לאחר שהכל מסתיים עד לנעילתו של הדוג'ו ביחד עם המורה. אידיאל זה עשוי להתרחש מפעם לפעם, אך לרוב, כאמור, אנו חיים את חיינו ואת המסע הרבגוני הזה שמאפשר לנו לחלוף על פני תקופות שונות ומשונות.
המורה שהיה לי בקיוטו משמש לי תמיד דוגמא נהדרת לאדם שהבין זאת וקיבל בהבנה מלאה את האיחורים של המתאמנים, כמו גם את ההכרח של תלמידים מדי פעם לסיים את האימון לפני כולם ולצאת מהדוג'ו לפני תום השיעור או מבלי לסייע לכולם לארגנו.
היה מתאמן וותיק אחד, מרצה באוניברסיטה במקצועו, שנהג להגיע פעם בשבועיים בערך, וגם אז תמיד הגיע בעשר הדקות האחרונות של השיעור. תמיד כשהגיע, המורה עצר לרגע את השיעור ואמר בשמחה "קִיטָה קִיטָה"-"הגיע! הגיע!". כשהוא סיים להחליף בגדים, נותרו חמש דקות בלבד לאימון. זה היה כל האימון שלו. רק בחופשות הוא הגיע לאימונים מלאים.
הדוג'ו שלנו אימץ בחום התיחסות זו אל המאחרים להגיע ואל המקדימים לעזוב. רוב מתאמני הדוג'ו שלנו הם בעלי משפחה, עובדים עד שעות מאוחרות או בשעות מוקדמות מאוד בבוקר, סטודנטים עסוקים ועוד. הכלל הוא שמוטב להגיע לאימון חלקי מאשר להפסיד אימון.
כל שיש לעשות כשמאחרים, הוא בהזדמנות ראשונה לקוד קידה ולבקש מהמורה סליחה על האיחור. אין צורך לתת הסברים ולהפריז במילים. קידה קצרה, מילת התנצלות קצרה והיידה, לאימון. אותו הדבר לגבי עזיבה מוקדמת. יש להתנצל בפני המורה על עזיבה מוקדמת, לקוד קידה בסייזה בשולי הטטאמי ולצאת בשקט מהדוג'ו.
אסיים רשומה קצרה זו באיחולים שתמיד לאחר תקופה בה קשה להגיע לאימונים שלמים, תהיה לנו תקופת פיצוי בה נוכל להקדיש זמן רב בתדירות גבוהה לאימוני אייקידו.
קיים אידאל נחשק, לפיו המורה והתמידים מגיעים כולם אל הדוג'ו לפחות חצי שעה לפני השיעור, שמתחיל כאשר הדוג'ו בוהק מנקיון והתלמידים בוהקים מאגלי זעה של אימון שלפני האימון. האידיאל ממשיך אל אימון מעולה שמסתיים בתירגול חופשי נוסף לאחר סיום השיעור, ואירגון הדוג'ו ונקיונו לאחר שהכל מסתיים עד לנעילתו של הדוג'ו ביחד עם המורה. אידיאל זה עשוי להתרחש מפעם לפעם, אך לרוב, כאמור, אנו חיים את חיינו ואת המסע הרבגוני הזה שמאפשר לנו לחלוף על פני תקופות שונות ומשונות.
המורה שהיה לי בקיוטו משמש לי תמיד דוגמא נהדרת לאדם שהבין זאת וקיבל בהבנה מלאה את האיחורים של המתאמנים, כמו גם את ההכרח של תלמידים מדי פעם לסיים את האימון לפני כולם ולצאת מהדוג'ו לפני תום השיעור או מבלי לסייע לכולם לארגנו.
היה מתאמן וותיק אחד, מרצה באוניברסיטה במקצועו, שנהג להגיע פעם בשבועיים בערך, וגם אז תמיד הגיע בעשר הדקות האחרונות של השיעור. תמיד כשהגיע, המורה עצר לרגע את השיעור ואמר בשמחה "קִיטָה קִיטָה"-"הגיע! הגיע!". כשהוא סיים להחליף בגדים, נותרו חמש דקות בלבד לאימון. זה היה כל האימון שלו. רק בחופשות הוא הגיע לאימונים מלאים.
הדוג'ו שלנו אימץ בחום התיחסות זו אל המאחרים להגיע ואל המקדימים לעזוב. רוב מתאמני הדוג'ו שלנו הם בעלי משפחה, עובדים עד שעות מאוחרות או בשעות מוקדמות מאוד בבוקר, סטודנטים עסוקים ועוד. הכלל הוא שמוטב להגיע לאימון חלקי מאשר להפסיד אימון.
כל שיש לעשות כשמאחרים, הוא בהזדמנות ראשונה לקוד קידה ולבקש מהמורה סליחה על האיחור. אין צורך לתת הסברים ולהפריז במילים. קידה קצרה, מילת התנצלות קצרה והיידה, לאימון. אותו הדבר לגבי עזיבה מוקדמת. יש להתנצל בפני המורה על עזיבה מוקדמת, לקוד קידה בסייזה בשולי הטטאמי ולצאת בשקט מהדוג'ו.
אסיים רשומה קצרה זו באיחולים שתמיד לאחר תקופה בה קשה להגיע לאימונים שלמים, תהיה לנו תקופת פיצוי בה נוכל להקדיש זמן רב בתדירות גבוהה לאימוני אייקידו.
כתוב יפה!
השבמחקכשאניהגעתי להתאמן אצל הסנסיי שלי, הייתי מאחר כרוני. תמיד לפני שיעור עצרתי רגע בבית להגיד שלום ואז התחיל מסע הנחות אצלי בראש: 'טוב, ממילא הרבע שעה ראשונה זה חימום' או 'טוב, החצי שעה הראשונה היא התרגילים המשעממים. אותם אני הרי יודע...'
בפעמים שהייתי מאחר מאוד, כלומר יותר מ25 דקות, הייתי מוותר לעצמי על האימון כי' לא נעים להיכנס באמצע השיעור'.
לימים ערכתי עם עצמי שיחת ניעור. אולי אני פעם ארחיב עליה בוסט משלי, כשאני אפסיק להיות קוקיה שטיה את ביצי התגובותשלה בבלוגים של אחרים. בל אחת השאלות ששאלתי את עצמי שם הייתה 'למה אתה מאחר?' ובעקבותיה ההחלטה שלא משנה בכמה אני מאחר, בימים של אימון אני מגיע לאימון. גם אם זה ל5 דקות.
ועשיתי את זה, ופתאום גם פחות איחרתי.
כלומר צריך לראות האם האיחור שלנו הוא אמיתי או שהוא הימנעות מלהתמודד עם כל מה שהוא 'אימון': המתיחות, הניקיון, להישאר אחר כך כדי לדבר עם השותפים לאימון.
או לפחות אצלי זה היה כך
תודה על הפוסט!