יום ראשון, 18 בנובמבר 2012

הסבר קצר אודות תמונתו של או-סנסיי


בדוג'ו טוב צריכים להתקיים שלושה תנאים בסיסיים:
1. נקיון.
2. שקט.
3. תמונה של או-סנסיי שתלויה במקום גבוה וגלוי לעין גם בזמן שמתאמנים.


כמעט בכל מקום בו לומדים אייקידו, מתנוססת תמונתו של אוֹ-סֶנסֶיי מייסד האייקידו על הקיר החזיתי, אשר לכיוונו אנו גם מחווים קידה בתחילת השיעור ובסיומו.

ענווה: המורה נזכר בכל שיעור ושיעור שכולם כאן אמנם בזכותו, אך למעלה מזאת, האייקידו והאימונים שלנו קיימים בזכות כשרונו, יכולותיו ופועלו של או-סנסיי, של דורות המורים שקדמו לו, ושל דורות המורים שהוא העמיד. אנחנו חלק מדבר מה גדול ועתיק, וחשוב שנזכור את העבר ונתאמן למען עצמנו, אך גם למען עתידו של האייקידו.

מוֹרִיהֶיי אוּאֶשִׁיבָּה
אוֹ-סֶנסֶיי
מייסד האייקידו
1883-1969
עיניים פקוחות לרווחה ומבט חסר פשרות: סיפור חייו של מייסד האייקידו הוא מעניין ומלמד, וחיוני להבנת אופיו של האייקידו. ניתן לקרוא אודותיו בפירוט רב בספרים ובאתרי אינטרנט רבים. בתמונה שתלויה ברוב הדוג'ואים, נראה או-סנסיי כסבא יפני עם זקן לבן, לבוש בקימונו מסורתי, ומתבונן במבט רציני כמעט חמור סבר, ובעיניים ערניות ובוחנות. תמונה זו צולמה בשנות השמונים לחייו. הוא נפטר בשנת 1969 בהיותו בן 86, ועד לחודשים האחרונים של חייו הוא לימד והיה מסוגל לנוע כמו אדם צעיר, וברוב המקרים אף בחיוניות גבוהה בהרבה מרוב הצעירים בדוג'ו.
אנו נמצאים בדוֹג'וֹ ומתאמנים בהנאה בזכות או-סנסיי ובזכות הקדשתו המוחלטת כל ימי חייו לפיתוח האייקידו ולהדרכה. תמונה זו שתלויה בכל דוג'ו, מזכירה לנו מדוע ובזכות מי אנחנו כאן, וכן את תפקידנו לאפשר את המשכיותו של האייקידו לדורי דורות. את הכרת התודה, הכבוד, הענווה, ההקדשה והאחריות שלנו להמשיך את דרכו, אנו מביעים על פי המסורת היפנית, בקידה.

2 תגובות:

  1. זאב, כרגיל אתה כותב דברים יפים שיוצאים מלב ונכנסים אל לב.
    לגבי הקידה לתמונת או-סנסאי, אני חייבת לומר שיש בי אי נוחות מסוימת בעניין הזה - כמעט חוויה של ״להשתחוות לצלם״. אני מעדיפה לקוד ל״שומן״ שאין בו תמונה - אלא קליגרפיה של אייקידו או משהו דומה. וכמובן למורה. בתחושה שלי, ראוי בהחלט להציב את תמונת או-סנסאי בדוג׳ו, אך לאו דווקא לקוד אליה - לי זה נראה משונה.

    השבמחק
  2. שלום אפרת,

    ראשית תודה שקראת ותודה על המחמאות.

    הקידה היא לא לתמונה אל לכיוון התמונה. לאחר שמתבוננים בתמונה, נזכרים במייסד, ומביעים בעזרת הגוף את רגשות התודה לעצם פועלו של המייסד ולא לתמונה עצמה.

    אני חושב שהסבר הרבה יותר מאיר עיניים תוכלי לקבל ממאמר מעולה מאת רב חרדי שהוא גם ד"ר לפילוסופיה יהודית ומורה לאייקידו (שכמובן מלמד נשים ללא שום בעיה): http://aikibanashi.blogspot.co.il/2012/11/blog-post_5017.html

    בברכה ובתודה,
    זאב.

    השבמחק