הבנתו של אייקידוקא אחד לגבי נקיון הדוג'ו המסורתי
מאת: דייוויד מ. ולדז
תרגם: עידו בלום
יתכן שהערך והמשמעות האמיתיים של ניקיון הדוג'ו הם שוליים מכדי להביעם בביטוי מופשט כלשהו. כולנו אומרים "ניקיון הדוג'ו הוא חלק מהאימון", אך סביר להניח שהקשר בין הניקיון להתקדמותנו באייקידו הוא בגדר תעלומה, בדומה לערעור שיווי משקלו של האוקה בלא מאמץ באירימי נאגה או לראייה אמיתית של כל הקיהון-ואזה כקוקיו-הו. כל מה שאנו באמת מבינים, הוא מה שאנו מבחינים בו: אלו שמנקים בכנות ונעים בכנות, המרכז שלהם נראה נמוך משלנו, הם נושמים בפחות מאמץ, היציבה שלהם איתנה יותר והתנועה שלהם זריזה יותר.
כשעוסקים באמנות כגון אייקידו, נותרות תעלומות כאלו לחלוף הזמן - כפי שהן צריכות להיות. אך ישנם מספר דברים עליהם ניתן להצביע כאשר דנים בקשר שבין האימון בדוג'ו וניקיון הדוג'ו. בדברי על "יחסים" או "קשר" יצרתי כבר הבחנה בין שתי פעולות אלו ועל כן כבר טעיתי.יתכן שניתן לייחס טעות זו להבדלים תרבותיים. אין זה אומר שזהו מצב אבוד, שכן באמצעות מודעות אנו עשויים לראות את הערך המעשי של מסורות תרבותיות אחרות, ולא לראות בהן רק פעולות שרירותיות. זוהי המטרה האמיתית של מאמר קצר זה: להעלות את המודעות.
בתרבות האמריקאית המודרנית, ניקיון נתפס כמשהו שאנו נאלצים לעשותו. משהו אשר לו יכולנו, היינו מעדיפים לשלם למישהו אחר שיעשה. לעיתים נדירות בלבד אנו חשים בדחף לנקות מקום שאינו מגורינו הפרטיים (לפחות לא באופן יומיומי). לעומת זאת בחברה היפנית המסורתית, ניקיון ועבודות הבית בכלל, תופסים מקום מרכזי בטיפוח של העצמי. אמנויות לחימה השואפות לטיפוח העצמי, ניסו לשמר מנהגים אלו כחלק מהאימון הכללי. גם במקומות יפניים מסורתיים אחרים הולכים בדרך זו. למעשה, בעמדה הבכירה במנזר זן לצד ראש המנזר נמצא פעמים רבות הטבח!
רבים ממנהגי הטיפוח העצמי הללו הם עתיקים, ולכן יהיה זה מגוחך להאמין שהם שרירותיים לחלוטין ושאין שום צד מעשי ביישומם. ברצוני לדון כעת בכמה מההיבטים המעשיים של הניקיון, מתוך תקווה להעלות את המודעות וההבנה של החשיבות שבאחזקה ראויה של הדוג'ו. הפירוט יערך מן הקל אל הכבד. יש לזכור כמובן, כפי שכבר ציינתי, שההיבטים החשובים ביותר של הניקיון הם אולי בגדר תעלומה שניתנת לפתרון רק בחלוף הזמן.התרגול המתמשך של תנועות ממורכזות והחלטיות.
בזמן הניקיון אנו יכולים להתנסות במה שאנו לומדים במהלך האימון. זהו אחד הגשרים המוקדמים בהם אנו יכולים להיעזר בכדי לקחת את תרגול האייקידו אל מחוץ לכתליי הדוג`ו. עלינו לשאול את עצמנו: "האם אני עדיין דרוך?", "האם אני עדיין נושם נכון?", "האם אני נותן לכוח המשיכה להשפיע יותר מדי על האופן בו אני צועד והמקום בו אני צועד?" וכדומה. שאלות אלו המופנות לעצמנו, עוסקות כולן בהיבטים של נשימה נכונה ויציבה נכונה, ומה בעצם יש באייקידו חוץ מנשימה נכונה ויציבה נכונה?כשמגדירים נשימה ויציבה בצורה רחבה (כפי שחייבים לעשות לעיתים כשמתרגמים שני מושגים אלו מיפנית) ניתן לטעון שאין באייקידו דבר מעבר לנשימה נכונה ויציבה נכונה.
סיפור מפורסם, בעל גרסאות רבות, מציע נקודת מבט נוספת להבנה זו: סייף יפני מפורסם התבקש על ידי פקיד ממשלתי מקומי להגיע למופע תיאטרון "נוֹ". בתפקיד הראשי הופיע שחקן הנו המפורסם ביותר באותם זמנים. לאחר המופע שאל הפקיד את הסייף לרשמיו מהופעתו של השחקן המפורסם. הסייף השיב באומרו: "לשחקן לא היה אף מרווח ופתח במהלך הדרמה כולה". בכך התכוון הסייף לציין עד כמה שלט השחקן בכל תנועה שעשה - עד כמה הנשימה והיציבה שלו היו נכונות כל העת ועד כמה תודעתו הייתה דרוכה תמיד. הסייף סיים באומרו "הזנשין שלו היה בלא פגם".
אנו אף יכולים לשאול את עצמנו שאלות ברורות ומידיות יותר ביישומן הטכני: "האם אנו מקרצפים את המזרון עם הכתפיים?", "האם עמוד השדרה אינו ישר כשאנו מנקים אבק?" וכו'. המודעות לגוף אינה צריכה להיות בעלת חשיבות רק כשאנו נגה או אוקה. האם איננו יכולים להשתמש בסייזה ובהליכת שיקו בכדי לנקות את המזרון במקום לכרוע על ארבע ולדחוף את הכתפיים למטה? האם אין אנו יכולים לראות את הדמיון בין שאיבת אבק, טאטוא וג'ו צקי? והאם איננו יכולים להשתמש בצעדי איומי-אשי או שיקו בכדי לדחוף את המטאטא על המזרון כשאנו מטאטאים אותו?נקיון הדוג'ו מספק הזדמנות ליישם את ההיבטים החברתיים של האייקידו. לאנשים מסוימים השיעורים החברתיים שאו-סנסייי ניסה להחדיר באמנות מופלאה זו, פועלים במה שניתן לכנות רמה מטאפורית. אנו שומעים הצהרות על ויכוחים במשרד בהם אייקידוקא מסוים היה צריך "לזרום", "להשתמש בכוח של היריב נגדו", או "להתגלגל החוצה". יהיו סיפורים אלו מעניינים כשיהיו, אייקידו מסורתי אמור לפעול בחוויה החברתית שמעבר לרמה של אנלוגיה, וניקוי הדוג`ו הוא דרך טובה מאוד להחזיר את הפן המעשי לפילוסופיה החברתית של האייקידו.
נקיון הדוג'ו מספק הזדמנות ליישם את ההיבטים החברתיים של האייקידו. לאנשים מסוימים השיעורים החברתיים שאו-סנסייי ניסה להחדיר באמנות מופלאה זו, פועלים במה שניתן לכנות רמה מטאפורית. אנו שומעים הצהרות על ויכוחים במשרד בהם אייקידוקא מסוים היה צריך "לזרום", "להשתמש בכוח של היריב נגדו", או "להתגלגל החוצה". יהיו סיפורים אלו מעניינים כשיהיו, אייקידו מסורתי אמור לפעול בחוויה החברתית שמעבר לרמה של אנלוגיה, וניקוי הדוג`ו הוא דרך טובה מאוד להחזיר את הפן המעשי לפילוסופיה החברתית של האייקידו.
אנו מוותרים על השפה האקדמית ופשוט משתמשים במילה "אכפתיות". כולנו משתמשים בדוג'ו באופן שווה, אך האם אנו משתתפים באופן שווה באחזקתו? כשאנו עוזבים מוקדם, מבלי לנקות, האם אנו חושבים כיצד זה גורם למתאמנים האחרים להרגיש? האם להם אין משפחה לשוב אליה הביתה ועבודה לעשות? בעוזבנו מוקדם האם לא גרמנו להם להישאר מאוחר יותר? כמה אכפתיים אנו יכולים להיות אחד כלפי השני אם אנו מחליטים באופן קבוע לקחת את הניקיון פחות ברצינות מאחרים? כיצד נלמד אכפתיות ונתרגל אותה כשהיא נחוצה ביותר אם אנו כלל לא מסוגלים להבין כיצד עשויים לחוש המתאמנים האחרים כשהם מזיעים בניקיון בעוד אנחנו מנהלים שיחת חולין בצד?הניקיון הוא האחריות החברתית של כל המתאמנים ולכן אנו יכולים להשתמש בסביבה משתנה זו ולפתח בעצמנו אכפתיות. דוג`ו נקי כהלכה הוא דוג'ו בו הפרט הקטן ביותר לא נעלם מתודעתם של המתאמנים בו. ניקיון מלמד אותנו לשים לב לפרטים. תשומת לב לפרטים חשובה מאוד באימון אייקידו.אין אנו מתאמנים לקראת בינוניות - בין אם אנו מתאמנים בשביל בריאות, הגנה עצמית או הבּוּדוֹ בכללותו. כמעט בשחצנות אנו יכולים לומר שאנו מתאמנים לקראת שלמות. אך הבה נגדיר "שלמות" לפני שבאמת נכנה עצמנו שחצנים... שלמות אינה יכולה להיות יעד. זה איננו מקום אליו אנו מגיעים ועוצרים בו לשתות ולאכול משהו. אם שלמות היתה מקום הרי היא לעולם היתה מעבר להשגתנו ולא היתה בה תועלת ממשית. הרשו לי להסביר: שלמות היא תהליך, אך מה מרכיב את התהליך?
התהליך של שאיפה לשלמות הוא תשומת הלב המתמדת לפרטים קטנים יותר ויותר באופן אינסופי. אנו מתאמנים משום שתמיד יש עוד מה ללמוד ומה לראות. כשאנו עוסקים בחיפוש אינסופי זה אנו מתפתחים בדרך שהיא המשכית כמו התהליך עצמו. כשתרגלנו לראשונה קַטָטֶה-דורי איקיו יכולנו לצעוד קדימה מספר צעדים כלשהו תוך חוסר מודעות למספרם או לכיוונם משום שכל שיכולנו לראות היו ידינו. גם שכחנו לנשום נכון. בחלוף הזמן הבחנו בתנועת הכניסה המשולשת ויחסי מותן למותן ומרכז למרכז בין אוקה לנאגה. כשעבר זמן נוסף הרגשנו שהכתפיים מונמכות, חשנו הארכה (extension), הצלחנו לראות את תנועות החרב, קוקיו-הו וכו' ... עוד ועוד באופן אינסופי.
בכל יום טכניקת האיקיו שלנו משתנה, אנו אומרים "משתפרת", משום שאנו נעשים מודעים יותר ויותר לפרטים של האיקיו. כשאנו מנקים אנו מספקים לעצמנו הזדמנות לפתח מודעות כזו לפרטים בזמן בו אין אנו צריכים להעסיק את עצמנו במחשבות כמו "כיצד אפול מגובה כזה?" עלינו לנשום בלבד, לאמץ את היציבה הנכונה ולהפוך מודעים לגמרי. האין זה קל לומר מאשר לעשות?
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה