"חשוב
להבין, כי
ההָארָה הממוקמת באזור הבטן,
איננה איבר או חלק של
גופנו; קיומה
הוא אשלייתי מנקודת מבט אנטומית טהורה.
אולם בהיותנו פועלים בחיי
היומיום, ההָארָה
אינה רק דבר אמיתי, אלא
אף דבר חיוני לקיומנו"
קיטאורה סנסיי
קִיטָאוּרָה
סנסיי, נשלח
בשנת 1967 על
ידי או-סנסיי
ללמד אייקידו בספרד, שם
הוא משמש כיום נציג ארגון אייקיקאי,
ומלמד אייקידו בדוג'ו
שלו במדריד ובסמינרים באירופה.
קיטאורה סנסיי (יליד
1937), הוא
פרופסור להיסטוריה של האמנות באוניברסיטה
במדריד. שירן
מהדוג'ו
שלנו, התחתנה
עם פרננדו בחיר ליבה, ועברה
לגור עימו במדריד. בשנות מגוריה במדריד, היא התאמנה בקביעות ובמסירות רבה אצל
קיטאורה סנסיי, ואף
קיבלה ממנו חגורה שחורה.
בשנת 2007,
ביקר קיטאורה סנסיי ביחד
עם אשתו ועם שירן ופרננדו בישראל.
במסגרת ביקורו זה,
הוא העביר בדוג'ו
שלנו שיעור אייקידו בלתי נשכח.
אני שמח להביא כאן בתרגומו
המשובח של שלומי מהדוג'ו
שלנו, מאמר
מרתק ומיוחד אודות נושא אשר יש להבינו
"מהבטן".
אני בטוח שתהנו.
אני חושב שהתרגום הוא כה
מוצלח, עד
שאילו קיטאורה סנסיי היה מסוגל לקרוא
ולהבין עברית, ייתכן
שהוא היה מבין אפילו יותר טוב מה הוא עצמו
רצה להגיד ☺
________________________________________________________________________
אחיזה
באמצעות ההָארָה
מאת
יָסוּנָארִי קִיטָאוּרָה סנסיי
(התמונות
צולמו בסדנה שלו בדוג'ו
שלנו ברחובות)
תרגם ד"ר
שלומי מועלם.
אין אולי
דבר מעשי יותר,
מאשר לאחוז
משהו בחוזקה בשתי הידיים.
אולם,
אחיזה מעשית
באמת, היא
אחיזה בעזרת ההָארָה.
באופן כללי,
אחיזה בידיים
מקיימת שני מאפיינים שונים:
הרצון לקבל
בעלות על דבר -
להפוך אותו
לשלנו ולשלוט בו (חשבו
למשל על הביטוי 'לתפוס
את העניין'),
וכן הפחד לאבד
דבר מה. במאפיין
השני, הנוקשות
של האחיזה מבטאת דווקא את העובדה שהדבר
שאנו אוחזים,
אינו שייך לנו
באמת. למעשה,
הידיים או
הגוף שלנו מסוגלים לא יותר מאשר להחזיק
באובייקטים זרים,
לתפוס דברים
שאינם באמת שייכים לנו.
כך,
תהליך
האובייקטיפיקציה (ההתייחסות
אל הדברים כעצמים נפרדים מאיתנו)
הוא בלתי נמנע.
במקביל,
ההזדהות הרגשית
– שהיא בעלת ערך בעולם המוזיקה,
השירה והזיכרונות
הסנטימנטאליים – אינה אפשרית במקרה
האחיזה, בדיוק
משום שאנו מתייחסים לדבר הנאחז כאל
אובייקט.
מה
שאמרתי זה עתה על הגוף,
יכול
להתייחס גם לראייה ולחשיבה.
בפעולת
הראייה,
העיניים
תופסות את הדבר כאובייקט הנתפס ממרחק
מסוים ומזווית ראייה מסוימת.
לפיכך,
פעולתן
שוללת את אפשרות ההזדהות,
ומכוננת
את תהליך ההבחנה בין אובייקטים השונים
זה מזה (דיפרנציאציה).
הדברים
הללו חלים גם על התודעה האנושית.
האדם
החושב,
מודע
בוודאות לעובדה שהוא חושב על משהו.
אולם
המחשבה מקבלת צורה,
רק
כאשר היא מקיימת את תהליך האובייקטיפיקציה
(ההתייחסות
אל הדברים כעצמים נפרדים מאיתנו),
ההופך
את מושאי המחשבה לאובייקטים,
ומתרחשת
המשגה (קונספטואליזציה),
שהיא
הפיכת הדברים למושגים מנטאליים ברורים
ומובחנים.
כך,
כל
עוד המחשבות אינן ברורות ומובחנות,
משימת
החשיבה לא הושלמה ויש להמשיך ולתור אחר
מושגים מדויקים יותר.
מצד
שני,
הסובייקט
החושב,
לעולם
אינו מופיע,
למרות
שהוא מקור המחשבה;
הוא
לעולם אינו מראה את פניו לעצמו,
מפני
שברגע שהוא כן מופיע במחשבה,
הוא
הופך בעצמו לאובייקט ומפסיק להיות הסובייקט
בעל הקוגיטו (cogito
= מחשבה
בפעולתה )
שעליו
דיבר הפילוסוף דיקארט (Descartes).
בקיצור,
מה שניתן
לחשיבה באופן ברור ומובחן,
הם רק האובייקטים
של המחשבה בפעולתה:
התוצרים של
המחשבה, העקבות
של תנועת המחשבה.
ובקצרה:
הגוף,
הראייה והמחשבה
כולם תופסים את 'האחר'
באופנים שונים
– אולם המשותף להם,
הוא תפיסת
הדבר כאובייקט:
הם פועלים
כסובייקט התופס אובייקט זר,
חיצוני.
לעומת
זאת, המגע
של ההָארָה עם 'האחר'
שונה באופן
מהותי ממה שתואר עד כה.
ההָארָה תופסת
את 'האחר'
אך ורק תוך
הזדהות אינטימית עימו,
ולא בשום אופן
אחר. אך
ורק באמצעות ההזדהות,
ההָארָה מכירה
בקיומו של האחר,
וללא הזדהות
זו, היא
לא מסוגלת לזהות את הקיום של 'האחר'
כלל.
אף שזה עלול
להישמע פרדוקסאלי,
'האחר'
נתפס על ידי
ההזדהות של ההָארָה באופן ברור וצלול -
בשונה מאוד
מן הערפול המאפיין את ההזדהות הרגשית.
יותר מכך,
האיחוד או
המיזוג האמיתי עם האובייקט,
מושג רק באמצעות
תכונה ייחודית זו של ההָארָה.
על כן,
בחיי היומיום,
הפעולה המעשית
של תפיסת האובייקט,
מסתייעת בישות
המופשטת הזו הנקראת 'הָארָה'.
חשוב
להבין, כי
ההָארָה הממוקמת באזור הבטן,
איננה איבר
או חלק של גופנו;
קיומה הוא
אשלייתי מנקודת מבט אנטומית טהורה.
אולם בהיותנו
פועלים בחיי היומיום,
ההָארָה אינה
רק דבר אמיתי,
אלא אף דבר
חיוני לקיומנו.
רק באמצעות
ההָארָה, הליבה
של קיומנו,
אנו מסוגלים
באמת להיות,
לשבת,
לעמוד,
לנטוע את עצמנו
במרחב, למצוא
את מקומנו במרקם המציאות מבלי להתפורר.
חוץ מזה,
כפי שהזכרתי
קודם, באמצעות
ההָארָה אנו מקיימים מגע אמיתי עם ה'אחר'.
למרות היותה
של ההָארָה נטועה עמוק בתוך גופנו –
ודווקא משום שהיא איננה חלק אורגני מגופנו
– אין היא תופסת את האובייקט באמצעות
התכווצות של השרירים והעצמות כפי שקורה,
למשל,
באחיזה של
הידיים.
לחילופין,
ההָארָה מתמזגת
עם האובייקט בהיותה קולטת אותו אל תוכה
או חודרת אליו.
כך,
ההָארָה קולטת
לתוכה את האובייקט שתופס אותה בידיים,
בהיפוך מושלם
של המצב שבו הנתפס הוא בעצם התופס.
עם זאת,
ההָארָה איננה
'מתקנת'
את 'האחר'
ואיננה תופסת
אותו בקיבעונו,
אלא היא אוחזת
באובייקט בפעולתו ובתנועתו החופשית –
בדיוק משום שההָארָה עצמה היא דינאמית
וחיונית במהותה.
בשונה מן
הידיים והראייה,
ובדומה למחשבה,
ההָארָה תופסת
את האובייקט תוך ביטול המרחק שביניהם,
באופן ישיר
לחלוטין.
ההָארָה,
החבויה עמוק
באזור הבטן,
קרויה גם
'קִיקָאִיטָאנְדֶן'
כלומר "הים
הרחב של הקי"
החבוי במעמקי
הבטן, החיוני
לקיומנו,
והמכונן את
חיינו במציאות המתהווה.
לדעתי,
אחד מן המאפיינים
המעניינים והמיוחדים ביותר של האייקידו,
הוא בכך שאנו
יכולים ליישם,
ללטש ולחוות
באופן אישי את ההבנה הזו של ההָארָה,
אף שהיא נראית
במבט ראשון כבלתי מובנת ודמיונית.
נוכל לעשות
זאת באופן מגוון ביותר ועם זאת מעשי,
באופן מדוייק
וקפדני, תוך
שימוש בגופנו ובגופם של המתאמנים האחרים,
תוך כדי כך
שאנו משכללים ומעמיקים את הבנתנו ללא
הפסק.
מדריד,
אפריל
2006
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה