בדוג'ו שלנו ישנם מספר תלמידים מיוחדים, אשר מאפשרים לנו ללמוד דבר רב ערך.
המחשבה הראשונית היא, שאפשר ללמוד ביעילות, כאשר מתאמנים עם מישהו וותיק ומיומן. זה נכון במידת מה, אך לאחר תקופת אימונים קצרה, בה רכשנו הבנה בסיסית, אפשר לגלות את התועלת ההדדית הנהדרת שבאימון דווקא עם אלו שמתמודדים בזמן האימון עם קשיים שונים: כאב, גיל, סרבול תנועתי, ועוד ועוד.
אחדים מהמתאמנים בדוג'ו שלנו, מתמודדים עם רגישות יתר, שמתבטאת בכאב חד בשרירים ובמפרקים, גם בתנועות או באחיזות, שמתאמנים אחרים מתיחסים אליהן בקלילות. בעבר, הגישה היתה שיש לחשל את התלמיד, ושבמשך הזמן, האימון יכאב פחות. אך אצל אותם מתאמנים, גישה זו גורמת רק להגברת הכאב והרגישות, ולבסוף וויתור על המשך האימונים באייקידו.
התחושה הראשונית, היא שלהם יש בעיה, ושאנחנו רק צריכים להיזהר. זו מחשבה טבעית, אך רדודה, ולאחר דקות ספורות של אימון, אנו מגלים שבזכות הרגישות וההתחשבות שנדרשות מאיתנו, אנו זוכים לא רק להעניק לחברינו לדוג'ו אימון נעים ובטיחותי, אלא מאפשרים לעצמנו לחוות שיעור משמעותי ועמוק, ותהליך התפתחות שמלמד אותנו לעבוד עם רגישות רבה יותר, התחשבות רבה יותר, ועל הרחבת הלב שלנו שנדרש פתאום לערנות ולגמישות תודעתית גבוהה בהרבה מהרגיל.
ביחד עם זאת, חשוב מאוד שלא נסתיר את חולשותינו ואת קשיינו, ושננחה את השותפים שלנו לאימון כיצד להתאמן וכיצד לנהוג בנו. שִימָמוֹטוֹ סנסאי (המורה שלנו שהוא דאן 8 באייקידו וראש מקדש זן ביפן), מדבר רבות אודות היתרונות שבהצגת החולשות שלנו, והחסרונות שבהסתרתן.
באימון טוב, אנו מחליפים מדי פעם שותף לאימון, וכך מתאפשר לנו תהליך לימוד מגוון והזדמנות ללמוד וללמד, לעיתים גם מבלי שאנו מודעים באופן מיידי לגבי מה שאנו מעניקים או מקבלים. אני חושב שחלק מהמתאמנים בעלי הקשיים הגופניים, אינם מודעים לתרומתם העצומה לשאר חברי הדוג'ו.
אני חש גאווה גדולה בדוג'ו שלנו, על כך שאנשים בכל מצב גופני מרגישים בנוח לבוא להתאמן ולהתמיד בתהליך התפתחות בכל רובד אפשרי, תוך ידיעה ברורה שלא רק שהם אינם מעיקים ומכבידים, אלא שהם מאפשרים לכולנו חוויית לימוד עמוקה ומשמעותית שמהדהדת אל כל תחומי החיים שלנו.
כמתאמנים מתחילים, האימון שלנו בתחילה מפריד בין שתי התחושות העיקריות אשר איתן אנו עובדים: הראשונה והברורה יותר, מתרחשת על ידי מגע וראייה. היא מאפשרת לנו לראות את התנועה ולהרגיש את המגע עם השותף לאימונים, ולחוש את הכח, התנועתיות, הכיוון, וכו'.
התחושה השניה, פונה אל ליבו של השותף, והיא נעשית לא על ידי העיניים או הגוף, אלא בעזרת הלב, ובזכות הבנה אינטואיטיבית לגבי מה שהשותף שלנו לאימון מרגיש או רוצה. נהוג לומר, שזהו הביטוי הפשוט והברור ביותר למושג "קי". הרגישות שלנו, מאפשרת לנו לחוש את הקי של הזולת.
בשלב מתקדם יותר, מתעמעם ההבדל בין תחושת הגוף של השותף שלנו לאימון, לבין תחושת הנפש. האתגר שלנו, הוא שבאופן טבעי, יווצר איחוד בין התחושה הגופנית לבין התחושה הנפשית. או אז, האייקידו שלנו יגשים את פירושו המילולי של שמה של האמנות הנפלאה הזו:
אָיי: תֹאם, הרמוניה.
קִי: אנרגיה, הרגשה, רצון, כוונה.
דוֹ: דרך להתפתחות אישית וחברתית, בגוף ובנפש.
תודה לכל המיוחדות והמיוחדים בדוג'ו שלנו, שבאים להתאמן איתנו במסירות ובאֶמוּן, למרות גיל מתקדם, מצב גופני זה או אחר, או כל קושי זמני או קבוע. בזכות זה, אני מרגיש שהדוג'ו שלנו הוא משפחה אמיתית וקהילה במלוא מובן המילה, אשר בה לכולנו יש מקום, מרחב ולב קשוב.
תודה לרובי יהב על התמונות.
המחשבה הראשונית היא, שאפשר ללמוד ביעילות, כאשר מתאמנים עם מישהו וותיק ומיומן. זה נכון במידת מה, אך לאחר תקופת אימונים קצרה, בה רכשנו הבנה בסיסית, אפשר לגלות את התועלת ההדדית הנהדרת שבאימון דווקא עם אלו שמתמודדים בזמן האימון עם קשיים שונים: כאב, גיל, סרבול תנועתי, ועוד ועוד.
התחושה הראשונית, היא שלהם יש בעיה, ושאנחנו רק צריכים להיזהר. זו מחשבה טבעית, אך רדודה, ולאחר דקות ספורות של אימון, אנו מגלים שבזכות הרגישות וההתחשבות שנדרשות מאיתנו, אנו זוכים לא רק להעניק לחברינו לדוג'ו אימון נעים ובטיחותי, אלא מאפשרים לעצמנו לחוות שיעור משמעותי ועמוק, ותהליך התפתחות שמלמד אותנו לעבוד עם רגישות רבה יותר, התחשבות רבה יותר, ועל הרחבת הלב שלנו שנדרש פתאום לערנות ולגמישות תודעתית גבוהה בהרבה מהרגיל.
ביחד עם זאת, חשוב מאוד שלא נסתיר את חולשותינו ואת קשיינו, ושננחה את השותפים שלנו לאימון כיצד להתאמן וכיצד לנהוג בנו. שִימָמוֹטוֹ סנסאי (המורה שלנו שהוא דאן 8 באייקידו וראש מקדש זן ביפן), מדבר רבות אודות היתרונות שבהצגת החולשות שלנו, והחסרונות שבהסתרתן.
באימון טוב, אנו מחליפים מדי פעם שותף לאימון, וכך מתאפשר לנו תהליך לימוד מגוון והזדמנות ללמוד וללמד, לעיתים גם מבלי שאנו מודעים באופן מיידי לגבי מה שאנו מעניקים או מקבלים. אני חושב שחלק מהמתאמנים בעלי הקשיים הגופניים, אינם מודעים לתרומתם העצומה לשאר חברי הדוג'ו.
אני חש גאווה גדולה בדוג'ו שלנו, על כך שאנשים בכל מצב גופני מרגישים בנוח לבוא להתאמן ולהתמיד בתהליך התפתחות בכל רובד אפשרי, תוך ידיעה ברורה שלא רק שהם אינם מעיקים ומכבידים, אלא שהם מאפשרים לכולנו חוויית לימוד עמוקה ומשמעותית שמהדהדת אל כל תחומי החיים שלנו.
כמתאמנים מתחילים, האימון שלנו בתחילה מפריד בין שתי התחושות העיקריות אשר איתן אנו עובדים: הראשונה והברורה יותר, מתרחשת על ידי מגע וראייה. היא מאפשרת לנו לראות את התנועה ולהרגיש את המגע עם השותף לאימונים, ולחוש את הכח, התנועתיות, הכיוון, וכו'.
התחושה השניה, פונה אל ליבו של השותף, והיא נעשית לא על ידי העיניים או הגוף, אלא בעזרת הלב, ובזכות הבנה אינטואיטיבית לגבי מה שהשותף שלנו לאימון מרגיש או רוצה. נהוג לומר, שזהו הביטוי הפשוט והברור ביותר למושג "קי". הרגישות שלנו, מאפשרת לנו לחוש את הקי של הזולת.
בשלב מתקדם יותר, מתעמעם ההבדל בין תחושת הגוף של השותף שלנו לאימון, לבין תחושת הנפש. האתגר שלנו, הוא שבאופן טבעי, יווצר איחוד בין התחושה הגופנית לבין התחושה הנפשית. או אז, האייקידו שלנו יגשים את פירושו המילולי של שמה של האמנות הנפלאה הזו:
אָיי: תֹאם, הרמוניה.
קִי: אנרגיה, הרגשה, רצון, כוונה.
דוֹ: דרך להתפתחות אישית וחברתית, בגוף ובנפש.
תודה לכל המיוחדות והמיוחדים בדוג'ו שלנו, שבאים להתאמן איתנו במסירות ובאֶמוּן, למרות גיל מתקדם, מצב גופני זה או אחר, או כל קושי זמני או קבוע. בזכות זה, אני מרגיש שהדוג'ו שלנו הוא משפחה אמיתית וקהילה במלוא מובן המילה, אשר בה לכולנו יש מקום, מרחב ולב קשוב.
תודה לרובי יהב על התמונות.
תודה זאב, על רשומה בהירה ומרגשת.
השבמחקבהיותי אחת מהנושאות רגישות כזו, אני מעריכה מאד את מה שכתבת (ודיברנו) גם ברמה של העלאת המודעות של כולנו בדוג'ו, וגם משום שזה מדרבן אותי להיות בהירה וברורה יותר כשאני מבקשת ממישהו/י לשנות את צורת האימון איתי.
מיכל
Caring Hearts of all of us
השבמחקריגשת אותי זאב. הזדהיתי עם כל מילה. גם אני עברתי שנים לא קלות בתחילת לימודי האייקידו. אני סובל מדלקת פרקים, ובשנים הראשונות של אימוני, הבריחים כאבו עד דמעות. נשכתי שפתים והמשכתי. כל קוטה גאשי כאב כל כך. כל ניקיו, סאן קיו, כל טעות של טורי. אבל ההתעקשות השתלמה. שנים של אימון חיזקו את מפרקיי וכיום הם כמעט ולא מציקים לי. אפילו הראומטולוג שלי ידע למצוא בספרות המקצועית הוכחות לתועלת שבעבודה על מפרקים, חרף ההזהרות שלו בעבר. אני יכול כיום לאחר כמעט 24 שנים של אייקידו - הסבלנות משתלמת. ובעיקר כאשר יש מורים כמוך, זאב.
השבמחק