את הרשומה הבאה כתבתי ביומן שלי בדרך לטוקיו בקייץ האחרון. מצאתי היום קצת זמן להעתיקה לכאן. אני מקווה שתהנו.
קראתי היום באתר האינטרנט של "הארץ", אודות תגלית נדירה ביותר - פעמון זהב קטנטן ועתיק בן אלפיים שנה, שהתגלה לאחרונה בחפירות ארכאולוגיות בירושלים. משערים שהוא היה תפור אל בגדי אדם חשוב או אחד מכהני בית המקדש. בירושלים בעת העתיקה, היה נהוג לתפור פעמונים לבגדי אנשים רמי מעלה. כך, כאשר הלכו ברחוב, שמעו כולם את צלילי הפעמונים, ויכלו להתייחס בהתאם אל המכובד שחלף על פניהם.
בעודי קורא את הכתבה המעניינת, חשבתי על המורה שלנו שנפל למשכב לפני כשלוש שנים, ומאז לא יכול יותר ללמד אותנו. אני עכשיו בדרכי לטוקיו לפגוש אותו בביתו. צליליו העדינים והנעימים של הפעמון, מהדהדים כעת בזכרוני, ומחזירים אותי אל רגעים בלתי נשכחים בסדנאות של פוג'יטה סנסאי ביפן, בישראל ובהולנד. זכור לי במיוחד סמינר שלו בצפון הולנד באי אָמֶלָנד, כאשר ישבתי ביחד עם כמאה וחמישים איש בשורות ישרות על מזרני הטטאמי, בהמתנה דוממת ובציפיה דרוכה לקראתו. הצליל הראשון שתמיד שמענו מהמסדרון שהוביל אל אולם האימונים, היה צליל הפעמון שהיה מחובר לקלמר קטן ומפורסם שפוג'יטה סנסאי נשא עימו לכל מקום.
הפעמון צלצל עם כל צעד מצעדיו הכבדים של המורה בן השבעים - בניגוד גמור לקלילותו על מזרני הטטאמי בדוג'ו מהרגע שהשיעור החל בקידה בפאתי הדוג'ו ובשתי קידות נוספות - מול תמונת מייסד האייקידו, ומולנו המתאמנים.
הפעמון היפני (סוּזוּ), מצטלצל ביפן גם מילקוטי בית ספר של ילדים, ממחזיקי מפתוחת, קמעות, ועוד, והאמונה היפנית מספרת, שצליליו מושכים את תשומת ליבם של האלים הטובים, מעניקה לעונדים אותם עצמה חיובית, ומגרשת מזל רע.
אני מתגעגע אל צלילי הפעמון של פוג'יטה סנסאי, ומודה לפעמון קטן אחר בן אלפיים שנה שהזכיר לי אותו.
פוג'יטה סנסאי אהב להכיר את המתאמנים בשמם, ולכן, בקלמר שלו, היה טוש מיוחד לכתיבה על בדים. הוא נהג לשלוף את הטוש הזה בשיעור הראשון של כל סדנה בכל מקום בו לימד בעולם (למעלה מחמישים מדינות), לשאול כל תלמיד ותלמיד לשמו, ולרשום את השם ביפנית על החלק העליון של השרוול השמאלי. "התלמידים בשיעור הם אורחים שלי, וחשוב לי לדעת מה הוא שמו של כל אורח ואורח..."
קראתי היום באתר האינטרנט של "הארץ", אודות תגלית נדירה ביותר - פעמון זהב קטנטן ועתיק בן אלפיים שנה, שהתגלה לאחרונה בחפירות ארכאולוגיות בירושלים. משערים שהוא היה תפור אל בגדי אדם חשוב או אחד מכהני בית המקדש. בירושלים בעת העתיקה, היה נהוג לתפור פעמונים לבגדי אנשים רמי מעלה. כך, כאשר הלכו ברחוב, שמעו כולם את צלילי הפעמונים, ויכלו להתייחס בהתאם אל המכובד שחלף על פניהם.
בעודי קורא את הכתבה המעניינת, חשבתי על המורה שלנו שנפל למשכב לפני כשלוש שנים, ומאז לא יכול יותר ללמד אותנו. אני עכשיו בדרכי לטוקיו לפגוש אותו בביתו. צליליו העדינים והנעימים של הפעמון, מהדהדים כעת בזכרוני, ומחזירים אותי אל רגעים בלתי נשכחים בסדנאות של פוג'יטה סנסאי ביפן, בישראל ובהולנד. זכור לי במיוחד סמינר שלו בצפון הולנד באי אָמֶלָנד, כאשר ישבתי ביחד עם כמאה וחמישים איש בשורות ישרות על מזרני הטטאמי, בהמתנה דוממת ובציפיה דרוכה לקראתו. הצליל הראשון שתמיד שמענו מהמסדרון שהוביל אל אולם האימונים, היה צליל הפעמון שהיה מחובר לקלמר קטן ומפורסם שפוג'יטה סנסאי נשא עימו לכל מקום.
הפעמון צלצל עם כל צעד מצעדיו הכבדים של המורה בן השבעים - בניגוד גמור לקלילותו על מזרני הטטאמי בדוג'ו מהרגע שהשיעור החל בקידה בפאתי הדוג'ו ובשתי קידות נוספות - מול תמונת מייסד האייקידו, ומולנו המתאמנים.
הפעמון היפני (סוּזוּ), מצטלצל ביפן גם מילקוטי בית ספר של ילדים, ממחזיקי מפתוחת, קמעות, ועוד, והאמונה היפנית מספרת, שצליליו מושכים את תשומת ליבם של האלים הטובים, מעניקה לעונדים אותם עצמה חיובית, ומגרשת מזל רע.
אני מתגעגע אל צלילי הפעמון של פוג'יטה סנסאי, ומודה לפעמון קטן אחר בן אלפיים שנה שהזכיר לי אותו.
פוג'יטה סנסאי אהב להכיר את המתאמנים בשמם, ולכן, בקלמר שלו, היה טוש מיוחד לכתיבה על בדים. הוא נהג לשלוף את הטוש הזה בשיעור הראשון של כל סדנה בכל מקום בו לימד בעולם (למעלה מחמישים מדינות), לשאול כל תלמיד ותלמיד לשמו, ולרשום את השם ביפנית על החלק העליון של השרוול השמאלי. "התלמידים בשיעור הם אורחים שלי, וחשוב לי לדעת מה הוא שמו של כל אורח ואורח..."
 |
| פוג'יטה סנסאי מצייר על צווארון בגד האימונים של קזוקי את סמלי האייקידו - משולש, עיגול ומרובע. אוגוסט 2006 |
מקסים, מרענן, מעורר,מעלה זכרונות וחוויות, נשמע בעדינות למרחק.
השבמחקפעמונים תמיד משכו אותי, תמיד עצרתי לידם, תמיד צילמתי אותם, תמיד אמרו משהו..והמשיכו הלאה עם רוח ראשונה.
פוג'יטה סנסיי הטוב.בכפכפים, קלמר, חיוכו הטוב ועיניו בורקות.
בין הסמינר הראשון, מספר חודשים אחרי שהצטרפתי לדוג'ו, עד ביקורו בביה"ח בטוקיו יחד עם כל הקבוצה.
רשומה נהדרת. בזמן טוב על תפר בין שנה שמסתיימת לשנה שמתחילה. תודה!!!
תודה הראל
השבמחק