אִיסוּן בּוֹשִׁי הסָמוּרָאִי הזערורי
מיפנית: זאב ארליך © 2017
מעשה שהיה ביפן לפני שנים רבות. ממש ממש רבות.
באותם ימים, עיר הבירה העתיקה קְיוֹטוֹ היתה ססגונית ויפה אף יותר מהיום. רחובותיה הצבעוניים שקקו חיים, ומקדשים, גנים ופגודות היו פזורים בין בתי העץ היפים.
הרחק משם, בכפר קטן ששכן לו בשקט בלב ההרים הירוקים, נולד ילד, שבאורח פלא, היה בגודל של זרת. הוריו התפלאו מאוד, אבל שמחו שמחה גדולה והודו בכל ליבם על נדיבות השמים, שכן נולד להם תינוק לאחר שכבר הזדקנו וחשבו שלעולם לא יהיה להם ילד. הם העניקו לו את השם אִיסוּן בּוֹשִׁי, וגידלו אותו בביתם שהיה צנוע, אך התהדר בגג שכולו היה עשוי קני סוף.
פירוש השם ״אִיסוּן״ הוא סוּן אחד. סוּן הוא מידת אורך יפנית שמקבילה לכשלושה סנטימטרים, או פחות או יותר, אורכה של זרת של ילד. ״בּוֹשִׁי״ הוא כינוי חיבה לילדים.
כמה חמוד היה אִיסוּן בּוֹשִׁי, וכמה שימח את הוריו. השנים עברו והוא נותר בגודל של זרת אך תמיד היה מאושר. ילדי הכפר שיחקו עימו ונהנו מחברתו מאוד, והוא היה חזק ולא וויתר על שום מטלה או משימה. אכל תמיד בתאבון רב והיה בריא מאוד, אך נותר קטנטן. הוא חיפש דרכים להתחזק ולהצטיין, והחל לגלות סקרנות לעולם סביבו, שלצערו, הוסתר לרוב על ידי הצמחים והחפצים שהיו גבוהים ממנו.
בוקר אחד, בחר את העץ הגבוה ביותר בכפר והחל לטפס עליו. אט אט העפיל במעלה הגזע, וככל שטיפס אל עבר הצמרת, התפעל עמוקות מהעמק, מהיערות, מהשדות, ובמיוחד מהנהר הרחב שנגלה לנגד עיניו.
באותו ערב, שאל את הוריו, לאן זורם הנהר? אביו ענה לו; אל מעבר להרים. ומה יש מעבר להרים? שאל אִיסוּן בּוֹשִׁי. עיר הבירה קְיוֹטוֹ, ענה לו האב הקשיש. המון סָמוּרָאִים בקימונו צבעוני מהלכים שם, ונשים יפות גרות בה.
מאותו ערב ואילך, החל אִיסוּן בּוֹשִׁי לחלום על קְיוֹטוֹ, ומשאלתו להגיע אליה הלכה וגדלה, עד שיום אחד הודיע חגיגית להוריו שהוא יוצא לקְיוֹטוֹ כדי להיעשות לסָמוּרָאִי חשוב. ההורים לא עמדו בפני נחישותו, והחליטו לברכו ברכת דרך צלחה. הם ציידו אותו בסיכה ששימשה אותו כחרב, נתנו לו קש כדי שיהיה לה לנדן, והניחו אותו בנהר בתוך קערת אורז מעץ שמקל אכילה אחד ששימש לה משוט. זוג הקשישים נופפו בידיהם לשלום וביקשו שישמור על עצמו במסע.
כך שט לו אִיסוּן בּוֹשִׁי וחתר במרץ במורד הנהר במשך מספר ימים, בסערה ובשמש, במפלים מפחידים ובזרמים רגועים, ועם מנוחות לילה קצרות לצליליהם הנעימים של צרצרים וצפרדעים. בוקר אחד לשמחתו, הגיע אל העיר קְיוֹטוֹ, ואת הקערה הקטנה שלו עצרה באמצע הנהר, אחת מרגליו של גשר מפואר שנישא מעליו. היה זה גשר סָאנְג׳וֹ. אִיסוּן בּוֹשִׁי טיפס במעלה הגזע, וכשהגיע אל מעקה הגשר, הביט סביב והופתע לגלות שקְיוֹטוֹ גדולה ויפה אפילו יותר משתיאר לעצמו.
רגליו נעצרו מול אחוזת סָמוּרָאִי מהחשובים בעיר - האציל מרחוב סָאנְג׳וֹ. האציל הופתע מאוד למראה הנער הקטנטן, אך עוד יותר מכך, התפעל מהתלהבותו ומנכונותו לעבוד קשה ולהתקדם. סקרן עד מאוד ואף משועשע מעט, קיבלו מייד אל שורות הסָמוּרָאִים שהיו תחת חסותו.
לאציל היתה בת יפה, ושמה הָארוּהִימֶה, שמייד ביקשה מאביה, שיאפשר לאִיסוּן בּוֹשִׁי להיות לה למשרתה האישי. הסָמוּרָאִי הזערורי והָארוּהִימֶה היפה קדו זה לזו, ואִיסוּן בּוֹשִׁי קיבל על עצמו את תפקידו. חיבתה אליו היתה רבה, והוא סייע לה בכל עיסוקיה, בתירגול כתיבה במכחול, בפריטה על מיתרי הקוֹטוֹ, בנגינה על תוף הצוּצוּמִי, ובלימודים. בשאר הזמן, קיבל הדרכה והצטיין באימוני חרב.
העונות היפות בקְיוֹטוֹ החליפו זו את זו. באביב פרחו עצי הדובדבן המרהיבים ביופיים, בקיץ מילאו הגשמים את שדות האורז המוריקים. בסתיו נצבעו עלי העצים בצהוב עז ובאדום בוער, ובחורף כיסה שלג רך ויפה את גגות המקדשים. כך חלפו שנים, ואִיסוּן בּוֹשִׁי נעשה לסָמוּרָאִי אמנם זערורי, אך לתפארת.
בשיא יופיו של האביב, ביקשה הָארוּהִימֶה לבקר במקדש קִיוֹמִיזוּ שנישא מעל לעיר קְיוֹטוֹ. פריחת הדובדבן בו היא היפה ביותר, ושקיעת השמש שנשקפת ממנו היא מהיפים שבמחזות הטבע. באותם ימים, פשטה שמועה על סכנת אֹונִי, הלו הם שדים אימתניים ששכנו בהרים ובאיים רחוקים. תושבי קְיוֹטוֹ הזהירו את הָארוּהִימֶה מפני אוֹנִי שנהגו לפקוד את איזור מקדש קִיוֹמִיזוּ, ולחטוף משם את נערות קיוטו היפות. לקראת צאתה לדרך, אביה של הָארוּהִימֶה אסף את טובי הלוחמים שבין הסָמוּרָאִים ששירתו תחתיו, ואליהם דרש כמובן להצטרף גם אִיסוּן בּוֹשִׁי האמיץ.
כשהגיעו, הָארוּהִימֶה נשאה תפילה במקדש שטבל בעצי הדובדבן הפורחים, ומופע השקיעה צבע את שמי העיר בגווני סגול, ורוד ואדום. החשיכה החלה לרדת, והפמליה צעדה במורד השביל היפה שיורד מהמקדש בחזרה אל העיר. לפתע, האדמה רעדה, עננים כיסו את ההר, השיחים רעשו, ואוֹנִי ענק ואדום רץ לעברם. הסָמוּרָאִים שלפו את חרבותיהם, אך עורו של האוני היה עבה וקשה, והוא אפילו לא הרגיש את החרבות החדות של הלוחמים. הוא השליכם לכל עבר, ופנה אל הנערה היפה.
באותו רגע הוא שמע קול אמיץ ועז שבקע מכיון כפות רגליו. לאן אתה מסתכל אוֹנִי? הבט לכאן, למטה, אני אִיסוּן בּוֹשִׁי, ואני מזהיר אותך לבל תיגע בהָארוּהִימֶה. האוֹנִי צחק בקול גדול, ואִיסוּן בּוֹשִׁי קרא לעברו, אתה צוחק צחוק מתגלגל, אני מזהיר אותך, אל תתקרב. הסתלק, קרא האוֹנִי, אחז בו בין שתי ציפורניו, הניף אותו באויר ובלע אותו.
במעמקי הבטן, אִיסוּן בּוֹשִׁי שלף את חרבו, ודקר את האוֹנִי. דקר ודקר, והאוֹנִי התחנן שיפסיק. התחנן והתחנן, עד שהבטיח ללכת לדרכו. אתה מבטיח? שאל אִיסוּן בּוֹשִׁי. אם כך, פתח פיך והוצא לשון. האוֹנִי התכופף אל האדמה, פתח את פיו, ובמורד לשונו יצא זקוף קומה אִיסוּן בּוֹשִׁי, והחזיר את החרב אל גבעול הקש.
האוֹנִי ביקש רחמים ונשבע שלא לעשות זאת שוב, ומשקיבל רשות, ברח כל עוד נפשו בו. בהיסח דעת, הפיל האוֹנִי את פטיש הקסמים שלו - את האוּצִ׳ידֶה נוֹ קוֹזוּצִ׳י.
היי, אוֹנִי, קרא אִיסוּן בּוֹשִׁי בפליאה; נפל לך משהו, בוא לקחת את זה. אך האוֹנִי כבר היה רחוק.
הָארוּהִימֶה שכה דאגה לחיי אִיסוּן בּוֹשִׁי שמחה לראותו ושאלה אותו לשלומו. אִיסוּן בּוֹשִׁי שנראה כאילו לא אירע דבר, הרגיע אותה ומייד שאל, מה זה הדבר הזה שנפל לאוֹנִי? הָארוּהִימֶה הרימה את הפטיש הצבעוני ואמרה לו, זה פטיש מכושף. יש בתוכו פעמוני קסם, והוא נקרא אוּצִ׳ידֶה נוֹ קוֹזוּצִ׳י. כל משאלה שמביעים בפניו מתגשמת מייד. מה אתה רוצה להגשים? אִיסוּן בּוֹשִׁי חשב לרגע ואמר לה; אני מבקש גוף נפלא וגדול. הבנתי, אמרה הָארוּהִימֶה, וחזרה אחר מילותיו, בעודה מנענעת את הפטיש שהשמיע צליל זך של פעמונים. בתוך רגעים ספורים, אִיסוּן בּוֹשִׁי הלך וגדל עד שלנגד עיניה, עמד סָמוּרָאִי צעיר, נאה וחזק.
כך, שנים ספורות לאחר שעזב את הכפר, ולאחר שהתאמץ והתגבר על הקשיים, הגשים הנער את משאלתו להפוך לסָמוּרָאִי גדול. השם המכובד - הוֹרִיקָאווָה שׁוֹשׁוֹ הוענק לו, הוא נישא להָארוּהִימֶה, והזמין את הוריו מהכפר לחיות עימם באחוזה.
מאותו יום, הם חיו כולם באושר רב. פטיש האוּצִ׳ידֶה נוֹ קוֹזוּצִ׳י שנותר ברשותם המשיך להגשים להם משאלות, להעניק להם אבני חן וכסף והפתעות רבות.
הסיפור מופיע במקור בספר אוֹטוֹגִיזוֹשִׁי שפורסם לפני יותר מחמש מאות שנה, ובו מקובצים כשלוש מאות וחמישים סיפורים מהפולקלור היפני.
מיפנית: זאב ארליך © 2017
מעשה שהיה ביפן לפני שנים רבות. ממש ממש רבות.
באותם ימים, עיר הבירה העתיקה קְיוֹטוֹ היתה ססגונית ויפה אף יותר מהיום. רחובותיה הצבעוניים שקקו חיים, ומקדשים, גנים ופגודות היו פזורים בין בתי העץ היפים.
 |
| קְיוֹטוֹ מקור התמונה בקישור |
הרחק משם, בכפר קטן ששכן לו בשקט בלב ההרים הירוקים, נולד ילד, שבאורח פלא, היה בגודל של זרת. הוריו התפלאו מאוד, אבל שמחו שמחה גדולה והודו בכל ליבם על נדיבות השמים, שכן נולד להם תינוק לאחר שכבר הזדקנו וחשבו שלעולם לא יהיה להם ילד. הם העניקו לו את השם אִיסוּן בּוֹשִׁי, וגידלו אותו בביתם שהיה צנוע, אך התהדר בגג שכולו היה עשוי קני סוף.
פירוש השם ״אִיסוּן״ הוא סוּן אחד. סוּן הוא מידת אורך יפנית שמקבילה לכשלושה סנטימטרים, או פחות או יותר, אורכה של זרת של ילד. ״בּוֹשִׁי״ הוא כינוי חיבה לילדים.
כמה חמוד היה אִיסוּן בּוֹשִׁי, וכמה שימח את הוריו. השנים עברו והוא נותר בגודל של זרת אך תמיד היה מאושר. ילדי הכפר שיחקו עימו ונהנו מחברתו מאוד, והוא היה חזק ולא וויתר על שום מטלה או משימה. אכל תמיד בתאבון רב והיה בריא מאוד, אך נותר קטנטן. הוא חיפש דרכים להתחזק ולהצטיין, והחל לגלות סקרנות לעולם סביבו, שלצערו, הוסתר לרוב על ידי הצמחים והחפצים שהיו גבוהים ממנו.
בוקר אחד, בחר את העץ הגבוה ביותר בכפר והחל לטפס עליו. אט אט העפיל במעלה הגזע, וככל שטיפס אל עבר הצמרת, התפעל עמוקות מהעמק, מהיערות, מהשדות, ובמיוחד מהנהר הרחב שנגלה לנגד עיניו.
באותו ערב, שאל את הוריו, לאן זורם הנהר? אביו ענה לו; אל מעבר להרים. ומה יש מעבר להרים? שאל אִיסוּן בּוֹשִׁי. עיר הבירה קְיוֹטוֹ, ענה לו האב הקשיש. המון סָמוּרָאִים בקימונו צבעוני מהלכים שם, ונשים יפות גרות בה.
מאותו ערב ואילך, החל אִיסוּן בּוֹשִׁי לחלום על קְיוֹטוֹ, ומשאלתו להגיע אליה הלכה וגדלה, עד שיום אחד הודיע חגיגית להוריו שהוא יוצא לקְיוֹטוֹ כדי להיעשות לסָמוּרָאִי חשוב. ההורים לא עמדו בפני נחישותו, והחליטו לברכו ברכת דרך צלחה. הם ציידו אותו בסיכה ששימשה אותו כחרב, נתנו לו קש כדי שיהיה לה לנדן, והניחו אותו בנהר בתוך קערת אורז מעץ שמקל אכילה אחד ששימש לה משוט. זוג הקשישים נופפו בידיהם לשלום וביקשו שישמור על עצמו במסע.
 |
| בול של דואר יפן עם דמות איסון בושי שט בנהר |
כך שט לו אִיסוּן בּוֹשִׁי וחתר במרץ במורד הנהר במשך מספר ימים, בסערה ובשמש, במפלים מפחידים ובזרמים רגועים, ועם מנוחות לילה קצרות לצליליהם הנעימים של צרצרים וצפרדעים. בוקר אחד לשמחתו, הגיע אל העיר קְיוֹטוֹ, ואת הקערה הקטנה שלו עצרה באמצע הנהר, אחת מרגליו של גשר מפואר שנישא מעליו. היה זה גשר סָאנְג׳וֹ. אִיסוּן בּוֹשִׁי טיפס במעלה הגזע, וכשהגיע אל מעקה הגשר, הביט סביב והופתע לגלות שקְיוֹטוֹ גדולה ויפה אפילו יותר משתיאר לעצמו.
 |
| גשר סאנג׳ו בקְיוֹטוֹ - הדפס עץ של אוּטָגָאווָה הִירוֹשִׁיגֶה |
רגליו נעצרו מול אחוזת סָמוּרָאִי מהחשובים בעיר - האציל מרחוב סָאנְג׳וֹ. האציל הופתע מאוד למראה הנער הקטנטן, אך עוד יותר מכך, התפעל מהתלהבותו ומנכונותו לעבוד קשה ולהתקדם. סקרן עד מאוד ואף משועשע מעט, קיבלו מייד אל שורות הסָמוּרָאִים שהיו תחת חסותו.
לאציל היתה בת יפה, ושמה הָארוּהִימֶה, שמייד ביקשה מאביה, שיאפשר לאִיסוּן בּוֹשִׁי להיות לה למשרתה האישי. הסָמוּרָאִי הזערורי והָארוּהִימֶה היפה קדו זה לזו, ואִיסוּן בּוֹשִׁי קיבל על עצמו את תפקידו. חיבתה אליו היתה רבה, והוא סייע לה בכל עיסוקיה, בתירגול כתיבה במכחול, בפריטה על מיתרי הקוֹטוֹ, בנגינה על תוף הצוּצוּמִי, ובלימודים. בשאר הזמן, קיבל הדרכה והצטיין באימוני חרב.
העונות היפות בקְיוֹטוֹ החליפו זו את זו. באביב פרחו עצי הדובדבן המרהיבים ביופיים, בקיץ מילאו הגשמים את שדות האורז המוריקים. בסתיו נצבעו עלי העצים בצהוב עז ובאדום בוער, ובחורף כיסה שלג רך ויפה את גגות המקדשים. כך חלפו שנים, ואִיסוּן בּוֹשִׁי נעשה לסָמוּרָאִי אמנם זערורי, אך לתפארת.
בשיא יופיו של האביב, ביקשה הָארוּהִימֶה לבקר במקדש קִיוֹמִיזוּ שנישא מעל לעיר קְיוֹטוֹ. פריחת הדובדבן בו היא היפה ביותר, ושקיעת השמש שנשקפת ממנו היא מהיפים שבמחזות הטבע. באותם ימים, פשטה שמועה על סכנת אֹונִי, הלו הם שדים אימתניים ששכנו בהרים ובאיים רחוקים. תושבי קְיוֹטוֹ הזהירו את הָארוּהִימֶה מפני אוֹנִי שנהגו לפקוד את איזור מקדש קִיוֹמִיזוּ, ולחטוף משם את נערות קיוטו היפות. לקראת צאתה לדרך, אביה של הָארוּהִימֶה אסף את טובי הלוחמים שבין הסָמוּרָאִים ששירתו תחתיו, ואליהם דרש כמובן להצטרף גם אִיסוּן בּוֹשִׁי האמיץ.
 |
| מקדש קיומיזו מקור התמונה בקישור |
כשהגיעו, הָארוּהִימֶה נשאה תפילה במקדש שטבל בעצי הדובדבן הפורחים, ומופע השקיעה צבע את שמי העיר בגווני סגול, ורוד ואדום. החשיכה החלה לרדת, והפמליה צעדה במורד השביל היפה שיורד מהמקדש בחזרה אל העיר. לפתע, האדמה רעדה, עננים כיסו את ההר, השיחים רעשו, ואוֹנִי ענק ואדום רץ לעברם. הסָמוּרָאִים שלפו את חרבותיהם, אך עורו של האוני היה עבה וקשה, והוא אפילו לא הרגיש את החרבות החדות של הלוחמים. הוא השליכם לכל עבר, ופנה אל הנערה היפה.
באותו רגע הוא שמע קול אמיץ ועז שבקע מכיון כפות רגליו. לאן אתה מסתכל אוֹנִי? הבט לכאן, למטה, אני אִיסוּן בּוֹשִׁי, ואני מזהיר אותך לבל תיגע בהָארוּהִימֶה. האוֹנִי צחק בקול גדול, ואִיסוּן בּוֹשִׁי קרא לעברו, אתה צוחק צחוק מתגלגל, אני מזהיר אותך, אל תתקרב. הסתלק, קרא האוֹנִי, אחז בו בין שתי ציפורניו, הניף אותו באויר ובלע אותו.
במעמקי הבטן, אִיסוּן בּוֹשִׁי שלף את חרבו, ודקר את האוֹנִי. דקר ודקר, והאוֹנִי התחנן שיפסיק. התחנן והתחנן, עד שהבטיח ללכת לדרכו. אתה מבטיח? שאל אִיסוּן בּוֹשִׁי. אם כך, פתח פיך והוצא לשון. האוֹנִי התכופף אל האדמה, פתח את פיו, ובמורד לשונו יצא זקוף קומה אִיסוּן בּוֹשִׁי, והחזיר את החרב אל גבעול הקש.
 |
| איסון בושי מגרש את האוני מקור התמונה בקישור |
האוֹנִי ביקש רחמים ונשבע שלא לעשות זאת שוב, ומשקיבל רשות, ברח כל עוד נפשו בו. בהיסח דעת, הפיל האוֹנִי את פטיש הקסמים שלו - את האוּצִ׳ידֶה נוֹ קוֹזוּצִ׳י.
היי, אוֹנִי, קרא אִיסוּן בּוֹשִׁי בפליאה; נפל לך משהו, בוא לקחת את זה. אך האוֹנִי כבר היה רחוק.
הָארוּהִימֶה שכה דאגה לחיי אִיסוּן בּוֹשִׁי שמחה לראותו ושאלה אותו לשלומו. אִיסוּן בּוֹשִׁי שנראה כאילו לא אירע דבר, הרגיע אותה ומייד שאל, מה זה הדבר הזה שנפל לאוֹנִי? הָארוּהִימֶה הרימה את הפטיש הצבעוני ואמרה לו, זה פטיש מכושף. יש בתוכו פעמוני קסם, והוא נקרא אוּצִ׳ידֶה נוֹ קוֹזוּצִ׳י. כל משאלה שמביעים בפניו מתגשמת מייד. מה אתה רוצה להגשים? אִיסוּן בּוֹשִׁי חשב לרגע ואמר לה; אני מבקש גוף נפלא וגדול. הבנתי, אמרה הָארוּהִימֶה, וחזרה אחר מילותיו, בעודה מנענעת את הפטיש שהשמיע צליל זך של פעמונים. בתוך רגעים ספורים, אִיסוּן בּוֹשִׁי הלך וגדל עד שלנגד עיניה, עמד סָמוּרָאִי צעיר, נאה וחזק.
כך, שנים ספורות לאחר שעזב את הכפר, ולאחר שהתאמץ והתגבר על הקשיים, הגשים הנער את משאלתו להפוך לסָמוּרָאִי גדול. השם המכובד - הוֹרִיקָאווָה שׁוֹשׁוֹ הוענק לו, הוא נישא להָארוּהִימֶה, והזמין את הוריו מהכפר לחיות עימם באחוזה.
מאותו יום, הם חיו כולם באושר רב. פטיש האוּצִ׳ידֶה נוֹ קוֹזוּצִ׳י שנותר ברשותם המשיך להגשים להם משאלות, להעניק להם אבני חן וכסף והפתעות רבות.
הסיפור מופיע במקור בספר אוֹטוֹגִיזוֹשִׁי שפורסם לפני יותר מחמש מאות שנה, ובו מקובצים כשלוש מאות וחמישים סיפורים מהפולקלור היפני.
 |
| אוּצִ׳ידֶה נוֹ קוֹזוּצִ׳י |
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה